ביקורת שיפוטית נוקבת: בית המשפט המחוזי קבע כי עו"ד יעקב בורובסקי הפר חובת סודיות ועשה שימוש אסור במידע של לקוח פוטנציאלי
בפסק דין חריף שהתקבל בבית המשפט המחוזי בחיפה, נדחה ערעורו של עו"ד בורובסקי על עצם האחריות לנזקי עמותת "בני ברוך" ויועצה המשפטי. השופטים קבעו כי בורובסקי ועובד משרדו השתמשו במידע שנמסר להם בפגישת ייעוץ כדי לייצג צד שכנגד בהליך. הפיצוי בגין עוגמת הנפש הוגדל פי עשרה ל-100,000 ש"ח, בעוד חיוב ההוצאות בגין ההליך הפלילי בוטל מנימוקים משפטיים.
פסק דין דרמטי שניתן ביום 16 בינואר 2026 בבית המשפט המחוזי בחיפה, מציב תמרור אזהרה בוהק לקהילת עורכי הדין בישראל בכל הנוגע לחובת הסודיות ולגבולות המותר והאסור ביחסים עם לקוחות פוטנציאליים. הרכב השופטים, בראשות סגנית הנשיא ישראלה קראי-גירון, ולצדה השופטים עדי חן-ברק ויואב פרידמן, דחה את ערעורם של עו"ד יעקב בורובסקי ושל עובד משרדו דאז, שמעון דהאן, וקבע כי השניים התרשלו והפרו חובות חקוקות כאשר עשו שימוש במידע רגיש שנמסר להם, לצורך הגשת קובלנה פלילית נגד מי שמסר להם את המידע.
ראשיתה של הפרשה בשנת 2017, אז קיים עו"ד חנוך דב מילביצקי, היועץ המשפטי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם", סדרת פגישות עם עו"ד יעקב בורובסקי. לטענת העמותה ומילביצקי, הפגישות נועדו לבחון את שכירת שירותיו של בורובסקי לייצוג העמותה וכתיבת תקנון עבורה. במהלך פגישות אלו, חשף מילביצקי בפני בורובסקי ועובדו דהאן מידע רגיש ו"מוכמן" אודות הליכים משפטיים, ובפרט מידע הנוגע לתצהיר של אדם בשם אפלבאום, שהעמותה טענה כי הוא שקרי.
מנגד, טען עו"ד בורובסקי כי הפגישות היו "חבריות בלבד" על רקע היכרות מוקדמת בלימודים אקדמיים, וכי לא נוצרו יחסי עורך דין-לקוח ולא נמסר מידע חסוי. אולם, זמן מה לאחר הפגישות, הגיש מר אפלבאום קובלנה פלילית נגד מילביצקי, כשהוא מיוצג על ידי לא אחר מאשר עו"ד בורובסקי ומשרדו. הקובלנה בוטלה לבסוף בבית משפט השלום בפתח תקווה, אך העמותה ומילביצקי הגישו תביעה נזיקית נגד בורובסקי בטענה לשימוש במידע הסודי שהוביל להליך הסרק.
בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט השלום (כבוד השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון) ודחה מכל וכל את גרסת "הפגישות החבריות". השופטים ציינו כי סמיכות הזמנים, קיום הפגישה במשרדו של בורובסקי, נוכחות המתמחה וההסכמה לבקר במשרדי העמותה – כל אלו מעידים כי דובר בבחינת התקשרות מקצועית לכל דבר ועניין.
בפסק הדין נכתב בלשון חריפה כי בורובסקי ודהאן "סחרו במידע שנמסר להם… והסכימו לאחר מכן לייצג את הצד האחר". בית המשפט קבע כי חובת הסודיות חלה גם כלפי "לקוח פוטנציאלי" שטרם חתם על הסכם שכר טרחה, וכי הפרה זו מהווה רשלנות מקצועית חמורה. השופטים הדגישו כי לא ניתן להלום מצב בו עורך דין מקבל מידע רגיש בפגישת ייעוץ, ואז משתמש בו כנגד אותו אדם בהליך אחר.
חידוש משפטי נוסף בפסק הדין נוגע לאחריותו של העובד, שמעון דהאן. בית המשפט קבע כי חובת הסודיות חלה גם על עובדי משרד עורכי הדין, גם אם אינם עורכי דין בעצמם או שטרם החלו התמחות רשמית באותו מועד. נקבע כי דהאן הפר את החובה כאשר מסר תצהיר שתמך בקובלנה של אפלבאום, בהתבסס על מה ששמע בפגישה החסויה.
למרות הדחייה המוחלטת של טענות ההגנה של בורובסקי במישור האחריות, בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור במישור גובה הנזק, תוך יצירת איזון משפטי חדש:
מחד, בית המשפט ביטל את החיוב שהוטל על בורובסקי לשלם לעמותה כ-318,000 ש"ח בגין הוצאות ההגנה בהליך הפלילי (הקובלנה). השופטים הסבירו כי מבחינה משפטית, הזכות לתבוע את הוצאות המשפט של הליך שבוטל עומדת לנאשם מול הקובל (אפלבאום) ולא מול עורך דינו של הקובל (בורובסקי), גם אם רשלנותו של עורך הדין היא זו שהובילה להגשת הקובלנה.
מאידך, ובצעד המביע את סלידת בית המשפט מהתנהלות המערערים, החליטו השופטים לקבל את הערעור שכנגד שהגיש עו"ד מילביצקי ולהגדיל באופן דרמטי את הפיצוי בגין עוגמת הנפש. בעוד שבית משפט השלום פסק סכום נמוך של 10,000 ש"ח בלבד, שופטי המחוזי קבעו כי "עוגמת הנפש שנגרמה למשיב 1, בשל עצם הפרת חובת הסודיות ועוד באופן בו הופרה על ידי מי שייצג קובל בהליך פלילי תוך שימוש במידע הסודי… מצדיקה פיצוי בשיעור העולה באורח ניכר". אי לכך, העמיד בית המשפט את הפיצוי האישי למילביצקי על סך של 100,000 ש"ח.
בסיכומו של דבר, נותרה על כנה הקביעה כי בורובסקי ודהאן התרשלו והפרו חובות אתיות וחקוקות. סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין ההליך הנוכחי הועמד על 30,000 ש"ח.
ע"א 24979-11-24
