"הצדק חולק ל-12": בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הבן שנושל מכוחו ואישר את "צוואת השוויון"

"הצדק חולק ל-12": בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הבן שנושל מכוחו ואישר את "צוואת השוויון"

דרמה משפחתית סבוכה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד: שש שנים לאחר מות האם, הכריעו השופטים בסכסוך ירושה יצרי בין 12 אחים. במוקד: שתי צוואות סותרות, טענות לשכחה ודמנציה, אח שהגיש תצהיר מסעיר וחזר בו, וניסיון של אחד הבנים להחיות צוואה ישנה שפטרה אותו מחובותיו לאמו. בית המשפט קבע: הצוואה המאוחרת, המחלקת את הרכוש שווה בשווה בין כל הילדים – היא התקפה.

בפסק דין נוקב ומפורט שניתן ביום 18 בינואר 2026, שם בית המשפט המחוזי מרכז-לוד סוף לסאגה משפחתית מורכבת שנמשכה למעלה משש שנים, ודחה את ערעורו של אחד מ-12 ילדיה של מנוחה עתירת נכסים. פסק הדין חושף טפח אל עולמם של מאבקי הירושה, בהם אינטרסים כלכליים מתערבבים ברגשות עזים, בטענות רפואיות סותרות ובמהלכים משפטיים מפתיעים. ההרכב שנתן את פסק הדין כלל את סגנית הנשיאה, השופטת ורדה פלאוט, השופט צבי ויצמן והשופט אלי ברנד.

המנוחה, שהלכה לעולמה בשנת 2018 כשהיא בת 93, הותירה אחריה שתי צוואות שונות בתכלית, ששיקפו תקופות שונות בחייה ומערכות יחסים משתנות עם ילדיה. הצוואה הראשונה, שנערכה בשנת 2007, העניקה מעמד כמעט בלעדי למערער. על פי צוואה זו, כל רכושה של האם – שכלל בין היתר שתי דירות – היה אמור לעבור להקדש (עמותה) להנצחת שמה, כאשר המערער מונה למנהל העיזבון. פרט מעניין ומכריע בצוואה זו היה תוספת בכתב יד, שקבעה כי המנוחה מוחלת למערער על כל חובותיו כלפיה.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 2011, שינתה המנוחה את דעתה וערכה צוואה חדשה. בצוואה זו, המכונה "הצוואה האחרונה", הורתה האם על חלוקה שוויונית והוגנת של רכושה בין כל 12 ילדיה. אולם, היה בה "עוקץ" מבחינתו של המערער: הצוואה קבעה במפורש כי מחלקו של כל יורש ינוכו חובותיו כלפי האם. המערער, שהודה כי היו לו "חשבונות פתוחים" מול אמו, הבין כי צוואה זו פוגעת בכיסו באופן ישיר, ויצא למערכה משפטית לביטולה.

במרכז הערעור עמדה טענתו של הבן כי בשנת 2011, בעת חתימת הצוואה המאוחרת, אמו לא הייתה כשירה קוגניטיבית. הוא תיאר אישה הסובלת מתשישות עמוקה, מחלות פיזיות ומצב דמנטי מתקדם, וטען כי אחיו ניצלו את מצבה, בודדו אותה והפעילו עליה "השפעה בלתי הוגנת".

בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו מכל וכל, תוך שהוא מסתמך על חוות דעת רפואיות מוצקות. השופטים ציינו כי עובר לעריכת הצוואה, נבדקה המנוחה על ידי הפסיכיאטר ד"ר אלון אשמן, שמצא אותה כשירה לחלוטין. גם המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דב דרומר, שעבר על מאות מסמכים רפואיים, לא מצא כל עדות לירידה קוגניטיבית במועד הרלוונטי. "מהתיעוד הרפואי… עולה כי מצבה הקוגניטיבי היה תקין", נכתב בפסק הדין, תוך ציטוט מסמכים רפואיים בהם תוארה המנוחה כמי ש"מתמצאת בזמן ובמקום, משתפת פעולה ודעתנית". בית המשפט קבע כי המערער ניסה להסתמך על מסמכים משנים מאוחרות יותר (2012-2015), שאינם רלוונטיים למועד עריכת הצוואה.

אחד הרגעים הדרמטיים בתיק התרחש כאשר אחד האחים, י.א., הגיש באיחור ניכר תצהיר מפתיע לבית המשפט לענייני משפחה. בתצהיר טען האח כי "מצפונו מייסרו" והוא מתנגד לצוואה המאוחרת בטענה שנערכה תחת לחץ. אולם, זמן קצר לאחר מכן, התהפכה הקערה שוב: בהליך הערעור הגיש אותו אח הודעה בה טען כי התצהיר הוצא ממנו שלא מרצונו, ללא רשותו, וכי הוא חוזר בו מהאמור בו. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת חריפה על ההתנהלות הזו, וראה בה ניסיון פסול לעכב את ההליכים ולפגוע בחקר האמת. "בית המשפט אינו חייב לקבל כל תצהיר… המוגש בניגוד לסדרי הדין… מה גם שהמצהיר חזר בו", נקבע.

טענה נוספת של המערער נגעה לפגמים צורניים בצוואה: המנוחה חתמה רק על העמוד האחרון של הצוואה, ומספור העמודים היה משובש. המערער אף טען כי נספחים מהותיים לצוואה "נעלמו" מתיק בית המשפט. בבדיקה מעמיקה שערכו שופטי המחוזי, התברר כי טענות אלו חסרות בסיס ממשי. השופטים הבהירו כי על פי חוק הירושה, חתימה על העמוד האחרון מספקת כל עוד השתכנע בית המשפט באמיתות רצון המצווה. באשר לנספחים ה"חסרים" – השופטים גילו כי הם נמצאים בתיק במלואם, וכי המערער טען את טענותיו "כלאחר יד" ומבלי לבדוק את העובדות לאשורן. "נראה כי הטענה נטענה… על מנת ליצור מראית של 'שזירת חוטים' מלאכותית, אשר למעשה אין מאחוריה דבר", נכתב בפסק הדין.

בסיכומו של דבר, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי הצוואה מ-2011, המחלקת את הרכוש באופן שווה בין כל הילדים ודואגת להנצחת האם, היא צוואה הגיונית שאינה מעידה על לחץ פסול. נהפוך הוא, דווקא למערער היה אינטרס מובהק לפסול אותה כדי לחמוק מתשלום חובותיו לעיזבון. השופטים ציינו כי המערער נמנע מלזמן לעדות עדים קריטיים, כמו עורך הדין שערך את הצוואה והרופא שבדק את האם, ומחדל זה פעל לחובתו.

"לא מצאנו כל עילה להתערב בקביעתו העובדתית… כי לא הוכחה העדר כשירות", סיכמו השופטים פלאוט, ויצמן וברנד. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

עמ"ש 13125-04-25

שתפו:

צריכים סיוע משפטי?

השאירו פרטים או התקשרו
ונחזור אליכם בהקדם