בית המשפט חשף: הניסיון להסתרת בעלות בקרקע כדי לחמוק מנושים – נכשל
השופטת רננה גלפז מוקדי דחתה תביעה של ארבעה רוכשים שטענו לבעלות על קרקע בנוף הגליל: "המדובר בניסיון של התובעים לנצל לרעה את הליכי המשפט; חוסר תום הלב זועק מנסיבות התיק"
בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת נתן לאחרונה פסק דין מהדהד המשרטט קו גבול ברור בין זכויות "שביושר" של קונה מקרקעין לבין התנהלות חסרת תום לב שנועדה להוליך שולל את רשויות המס ואת הנושים. בתאריך 26 בינואר 2026, פרסמה כבוד השופטת רננה גלפז מוקדי החלטה הדוחה על הסף את דרישתם של עומר סיידה ושלושה תובעים נוספים להצהיר על בעלותם בקרקע ולבטל עיקולים שהוטלו עליה בגין חובות המוכר.
תחילתה של הפרשה בטענה לעסקה שנערכה בשלהי שנת 2018. התובע 1, עומר סיידה, טען כי רכש מאיבראהים בסול (נתבע 1) שתי חלקות קרקע הרשומות על שם אביו המנוח של בסול, בהסתמך על צו ירושה. למרות חלוף השנים, העסקה לא דווחה לרשויות המס, לא נרשמה בטאבו, ואף לא נרשמה בגינה הערת אזהרה לטובת הקונה.
המפנה חל בשנת 2024, אז דיווח סיידה לראשונה על העסקה הישנה, ובו בזמן מכר לכאורה את הזכויות לתובעים 2-4 (וסים, אחמד ונסים אבו חיאל). אלא שבינתיים, נושיו של המוכר המקורי, בהם חברות כמו "שניר יצחק ייעוץ ושיווק" ו"מקס איט אשראים", הטילו עיקולים על המקרקעין בגין חובותיו של בסול, שהגיעו למיליוני שקלים.
התובעים טענו כי לפי "הלכת אהרונוב", זכותו של קונה שרכש נכס מוקדם יותר גוברת על עיקול מאוחר, גם אם העסקה לא נרשמה. מנגד, הנתבעות טענו כי מדובר בעסקה פיקטיבית שנועדה להבריח נכסים מהנושים.
השופטת גלפז מוקדי ניהלה מחקר מעמיק וחשפה שורה של סתירות מהותיות בעדויות. בעוד שהמוכר בסול טען כי החוזה נחתם בביתו של סיידה, עורך הדין שערך את העסקה, הצהיר בתחילה כי הצדדים חתמו אצלו במשרד, ורק בעדותו שינה גרסה.
גם סוגיית התמורה העלתה סימני שאלה כבדים. התובעים הציגו שיקים שניתנו לכאורה עבור הקרקע, אך התברר כי אלו נמשכו מחשבונות של חברות בע"מ ולא מאנשים פרטיים, ומועדי פירעונם קדמו בחודשים רבים למועד חתימת ההסכם. השופטת קבעה כי לא הוכח כל קשר בין השיקים לבין עסקת המקרקעין, וכי סביר יותר שהם הוחלפו כחלק מקשרים עסקיים אחרים בין הצדדים.
פסק הדין כולל ביקורת נוקבת על התנהלות התובעים ועורך דינם. הלה הודה בעדותו כי הוחלט במכוון שלא לרשום הערת אזהרה כדי להסתיר את הנכס מפני רשויות המע"מ, להן היה חייב סיידה כספים.
"חובת תום הלב הינה בבחינת דרישה רחבה הרובצת על הנכנסים בשערי בית המשפט," כתבה השופטת בפסק הדין. "על תובע להיכנס לכותלי בית המשפט כשידיו נקיות, ולא כך במקרה שלפנינו, בו התובעים מבקשים לצאת נשכרים מחטאם". בית המשפט קבע כי ההחלטה שלא לדווח על העסקה נועדה לחמוק מתשלום מיסים ולהונות נושים, ולכן אין להעניק לקונים את ההגנה של הלכת אהרונוב.
התביעה נדחתה במלואה. השופטת פסקה כי העיקולים שהוטלו על ידי הנושים יישארו בתוקפם וגוברים על זכויות הרוכשים. בנוסף לדחיית התביעה, הוטלו על התובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת הנתבעות שעמדו על דחיית התביעה.
החלטה זו מהווה תמרור אזהרה לרוכשי מקרקעין המנסים "לחסוך" בדיווחים לרשויות או להסתיר נכסים: בתי המשפט לא יאפשרו לזכות ב"סעד מן הצדק" למי שפעל לכאורה בדרכים לא כשרות ובחוסר תום לב קיצוני.
ת"א 23543-03-25
