8 שנים של נמנום: עיריית רמת גן תגבה רק רבע מחוב הארנונה הדרקוני שתבעה
בית משפט השלום בתל אביב מתח ביקורת חריפה על רשלנות העירייה, שלא גבתה ארנונה מבית מגורים חדש במשך קרוב לעשור, והחליט לצמצם את החיוב הרטרואקטיבי לשנתיים בלבד תוך ביטול הריביות ה"עונשיות".
ביום 26 בינואר 2026, פרסם כבוד השופט אבי כהן מבית משפט השלום בתל אביב-יפו פסק דין המהווה תמרור אזהרה לרשויות מקומיות המבקשות "להתעורר" באיחור של שנים ולגבות חובות עבר מהתושבים. הפרשה, שהחלה בתביעה כספית רחבת היקף של עיריית רמת גן, הסתיימה בניצחון חלקי אך משמעותי עבור הנתבעת, תוך חשיפת כשלים מערכתיים חמורים בסנכרון בין זרועות העירייה השונות.
תחילת הפרשה בשנת 2014, עם סיום בנייתו של בית מגורים פרטי רחב ידיים (כ-559 מ"ר) ברמת גן. למרות שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה הוציאה לנכס "טופס 4" (אישור אכלוס) והנתבעים, מיכל הראל ותומר שמש, עברו להתגורר בו – מחלקת הארנונה של העירייה לא פתחה לנכס כרטיס חיוב. במשך קרוב לשמונה שנים, המשיכה העירייה לספק שירותי מים ותשתיות, אך לא שלחה ולו דרישת תשלום אחת בגין ארנונה.
רק בשנת 2020, כאשר הנכס עמד למכירה במסגרת הליכי כינוס נכסים בשל קשיים כלכליים של בעלי הנכס, "נזכרה" העירייה בדרישת החוב. בינואר 2022 הגישה העירייה תביעה על סך 388,729 ש"ח, שכללה חיובי ארנונה רטרואקטיביים משנת 2014 ועד 2020, בתוספת ריביות והצמדה גבוהות במיוחד לפי חוק הרשויות המקומיות.
במהלך ההליך המשפטי עלו תהיות קשות בנוגע להתנהלות הרשות. השופט אבי כהן לא חסך את שבט ביקורתו מנוסח התביעה, וציין כי מדובר בכתב תביעה "דל מאוד בפרטים ובנתונים", המנוסח באופן גנרי וכללי שמעיד על חוסר רצינות.
השופט תמה כיצד ייתכן שבמשך שנים לא היה סנכרון בין מערכות המים והתכנון לבין מערכת הגבייה. נציג העירייה, מר אייל אדלין, טען בעדותו כי מדובר ב"טעות של פקיד" או בתקלה טכנית בממשק המערכות, וכי לא קיים כיסוי של 100% על כל הנכסים בעיר. טענה זו נדחתה במידה רבה על ידי בית המשפט, שהדגיש כי על הרשות מוטלת חובה אקטיבית לבדוק שינויים בהחזקת נכסים, במיוחד כשמדובר בנכס בגודל כזה ובמשך זמן כה ממושך.
בפסק דינו, ניתח השופט כהן את "מאזן האשמה". מחד, הנתבעים לא קיימו את חובתם החוקית לדווח על אכלוס הנכס. מאידך, העירייה הפגינה רשלנות מתמשכת. השופט הסתמך על הלכת "הראל" המפורסמת של בית המשפט העליון (שבאופן אירוני עסקה באותה העירייה ובשם משפחה דומה), וקבע כי יש להגביל את הגבייה הרטרואקטיבית.
השופט החליט לצמצם את החיוב לשנתיים בלבד (2018-2019), תוך שהוא דוחה את התביעה לשנת 2014 מחמת התיישנות, ואת התביעה לשנת 2020 מכיוון שהנכס כבר עבר לחזקת כונס נכסים. בנוסף, קיבל השופט החלטה דרמטית בנוגע לריבית: הוא פטר את הנתבעת מהריבית ה"עונשין" של חוק הרשויות המקומיות, וחייב אותה בריבית אזרחית רגילה בלבד מיום הגשת התביעה. השופט הסביר כי לא ניתן להעניש תושב בריבית פיגורים על חוב שכלל לא נדרש ממנו בזמן אמת.
בסיכומו של דבר, במקום קרוב ל-400 אלף ש"ח, חויבה מיכל הראל לשלם סך של 117,193 ש"ח בלבד. בנוסף, עקב התנהלותה הדיונית והמהותית הבעייתית של העירייה, פסק השופט הוצאות משפט מתונות בלבד בסך 15,000 ש"ח לחובת הנתבעת.
במילות הסיום של פסק הדין, הביע השופט תקווה כי העירייה תפיק לקחים מהמקרה ותבצע חקירה פנימית למניעת הישנות מקרים כאלו, תוך שהוא מזכיר כי הציבור כולו נפגע כאשר הרשות אינה פועלת לגביית מס אמת בזמן אמת.
ת"א 22788-01-22
