המחוזי ביטל פסק דין שקבע חלוקת עיזבון תוך התעלמות מזכויות "מכוח הדין"
האם צוואה יכולה לגבור על זכויות קנייניות שצמחו לבן שבנה בנחלת אמו עוד בחייה? ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע בדעת רוב כי יש לבחון את זכויות המגורים והבנייה של האח בנכס כשלב מקדים וקריטי, עוד טרם בחינת רצון המנוחה: "אדם אינו יכול להוריש יותר ממה שיש לו"
סכסוכי ירושה בתוך המשפחה הם לרוב פצע פתוח, אך כאשר אל הקלחת הזו נכנסות גם השקעות נדל"ניות ובנייה של עשרות שנים, המורכבות המשפטית הופכת לדרמה רבת-שכבות. ביום 02.02.2026 ניתן פסק דין מהותי בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, אשר עשוי לשנות את האופן שבו בתי המשפט למשפחה ניגשים לתיקי פירוק שיתוף בין יורשים.
ההרכב, בראשותו של כב' השופט חננאל שרעבי ובהשתתפות השופטת אספרנצה אלון והשופט אריה נאמן, נדרש להכריע בשאלה: האם הוראות צוואה שקיבלה תוקף של צו קיום צוואה הן סוף פסוק, או שמא זכויות שצמחו לאחד היורשים מכוח "הדין הכללי" (כמו זכויות בבנייה במקרקעי הזולת) גוברות על רצון המת?
הסיפור מתחיל לפני כ-25 שנה. דוד, בנה של המנוחה, השקיע בהסכמת אמו בנכס המגורים שלה ובנה יחידת דיור נוספת שבה התגורר עם משפחתו. האם נפטרה בשנת 2020 והותירה אחריה צוואה משנת 2010. בצוואתה הורתה האם כי כל רכושה יחולק שווה בשווה בין שלושת ילדיה – דוד ושתי אחיותיו, צרויה ואביגיל. עם זאת, האם קבעה כי על דוד לפנות את הנכס בתוך 18 חודשים מיום פטירתה, וכי הוא יקבל סכום כספי מסוים (שנע בין 200,000 ש"ח ל-600,000 ש"ח, תלוי במועד פטירתה) כפיצוי על השקעותיו.
האחיות עמדו על קיום הוראות הצוואה כלשונן – קרי, פינוי האח ומכירת הנכס כולו כחטיבה אחת. מנגד, דוד, שיוצג על ידי עורכי הדין עמוס צדיקה וסיגל אלון, טען כי בנייתו בנכס יצרה לו זכויות עצמאיות עוד בחיי אמו – בין אם כ"בר רשות בלתי הדירה" ובין אם כבעל זכויות קנייניות מכוח חוק המקרקעין.
בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) קיבל בעבר את עיקר עמדת האחיות. הוא קבע כי יש לפרש את זכויות דוד דרך פריזמת הצוואה בלבד, וכי מאחר שלא הוצג מסמך בכתב על עסקת מקרקעין בין האם לבנה, אין לו זכויות קנייניות.
אלא ששופטי הרוב במחוזי, אריה נאמן וחננאל שרעבי, חשבו אחרת. בחוות דעת מעמיקה וחדה, הסביר השופט נאמן כי בית משפט קמא "דילג על שלב מקדים". לדבריו, לפני שניגשים לבדוק מה האם רצתה בצוואתה, יש לבדוק מה היה בבעלותה באמת ברגע המוות.
"לו יצויר שלדוד קיימות זכויות בנכס מכוח הדין," כתב השופט נאמן, "הרי שזכויות אלו עומדות לו בין אם האם 'הסכימה' לכך ובין אם לאו… מדובר בזכויות מכוח הדין, ולא מכוח הסכמת בעל הנכס". השופט הזכיר את עיקרון-העל הקנייני: אדם אינו יכול להוריש ליורשיו יותר זכויות ממה שיש לו בנכס. אם דוד הפך לבעלים של חלק מהנכס מכוח בנייה או רישיון בלתי הדיר עוד בחיי האם, האם לא יכלה "לנשל" אותו מזכויות אלו בצוואתה, שכן אותן זכויות כבר לא היו חלק מעיזבונה.
השופטת אספרנצה אלון, בדעת מיעוט, סברה כי אין מקום להחזיר את הגלגל לאחור. לשיטתה, בית המשפט למשפחה אכן בחן את הטענות ודחה אותן בצדק בשל היעדר דרישת הכתב. היא הציעה להסתפק במינוי שמאי שיעריך את שווי ההשקעה של דוד כדי להעניק לו פיצוי כספי הוגן, אך להותיר את פסק הדין לפינויו על כנו.
אולם, השופט חננאל שרעבי הצטרף לעמדתו של השופט נאמן וחיזק אותה: "משפט כזה או אחר שמציין השופט קמא אינו תחליף ראוי לדיון מעמיק ונדרש… בזכויותיו של דוד מכוח הדין".
בסופו של יום, ברוב דעות, בוטל פסק הדין של בית המשפט למשפחה. התיק הוחזר לערכאה הדיונית על מנת שתקיים בירור עובדתי ומשפטי יסודי בשאלה אילו זכויות (אם בכלל) צמחו לדוד בנכס עוד לפני פטירת האם, וכיצד אלו משפיעות על היקף העיזבון ועל הוראות הצוואה.
בית המשפט חתם את פסק הדין ברוח פייסנית, ובשל העובדה שמדובר בסכסוך בין אחים, נמנע מהטלת הוצאות משפט, בתקווה "להרבות שלום".
עמ"ש 12304-09-25; עמ"ש 24690-09-25
