סכסוך המיליונים במשרד יחסי הציבור: בית המשפט המחוזי הורה על השלמת פסק בוררות
לאחר שנים של התדיינות משפטית סביב טענות לקיפוח המיעוט והתנהלות כספית לא תקינה בחברת "לייבוביץ' ברגר", קבעה השופטת עינת אבמן-מולר כי הבורר יצטרך להשלים את הכרעתו בסוגיית "הברחת לקוחות" והגשת הדו"חות הכספיים; טענת המבקשת כי פסק הבוררות נוסח באמצעות בינה מלאכותית נדחתה כ"חשש הקלוט מהאוויר".
ביום 2 בפברואר 2026, פרסם בית המשפט המחוזי בירושלים את החלטתו בתיק מורכב המלווה את ענף שיווק ויחסי הציבור בישראל מזה מספר שנים. השופטת עינת אבמן-מולר נדרשה להכריע בבקשה לביטול, או לחלופין תיקון והשלמה, של פסק בוררות שניתן בסוף שנת 2024 בסכסוך שבין יוכבד אפרת ברגר רובינשטיין לבין יהודה לייבוביץ. פסק הדין חושף טפח מהנעשה מאחורי הקלעים של חברת "ליבוביץ' ברגר – שיווק ויחסי ציבור בע"מ", ומשרטט את גבולות ההתערבות של מערכת המשפט במוסד הבוררות.
הצדדים, שהיו בעלי מניות בחברה (לייבוביץ מחזיק ב-60% וברגר רובינשטיין ב-40%), פעלו יחד במשך שנים רבות עד שבשלהי 2019 התגלע ביניהם סכסוך חריף. ברגר רובינשטיין הגישה תביעה בטענה לקיפוח המיעוט ואי סדרים כספיים מצד לייבוביץ. מנגד, לייבוביץ הכחיש את הטענות.
בשנת 2021 הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך להכרעת הבורר יגאל (מולד) חיו. הבורר מצא כי לייבוביץ אכן השית על החברה עלויות אישיות נרחבות ללא שקיפות, אך מנגד קבע כי גם ברגר רובינשטיין השתמשה בכספי החברה לצרכים פרטיים ולא הביעה הסתייגות מהליקויים בזמן אמת. בסופו של יום, פסק הבורר כי על לייבוביץ לשלם לברגר רובינשטיין סך של 850,000 ₪, אשר ישולמו ב-18 תשלומים חודשיים.
ברגר רובינשטיין לא השלימה עם פסק הבורר והגישה בקשה לביטולו, תוך העלאת שורה של טענות חריגות. אחת הטענות המעניינות ביותר שהועלו היא החשש כי הבורר לא הפעיל שיקול דעת עצמאי אלא נעזר בבינה מלאכותית לצורך ניסוח הפסק. השופטת אבמן-מולר דחתה טענה זו מכל וכל, וציינה כי מדובר בטענה שנטענה בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי, וכי "אין די ב'חשש' הקלוט מהאוויר כדי להורות על ביטול פסק בוררות מטעם זה".
בנוסף, המבקשת תקפה את העובדה שהבורר פסק סכומים "עגולים" על דרך האומדנה, מבלי שניתן להם פירוט חישובי מדויק. בית המשפט הבהיר כי פסיקה על דרך האומדן היא פרקטיקה מקובלת, במיוחד במקרים שבהם הרישומים הפיננסיים של החברה אינם תקינים, וכי הבורר, ששוחרר מהכבלים של הדין המהותי, רשאי היה לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להשגת הכרעה צודקת.
לצד דחיית רוב טענות המבקשת, מצאה השופטת אבמן-מולר כי הבורר אכן נמנע מלהכריע במספר סוגיות מהותיות שהונחו לפתחו. הסוגיה המרכזית היא הטענה להברחת פעילות החברה ולקוחותיה לעסק מתחרה שהקים המשיב. למרות שהבורר דן בסוגיית הברחת נכסים וכספים, הוא לא נתן התייחסות מפורשת וספציפית לנושא הלקוחות, ובית המשפט קבע כי שתיקתו בעניין זה אינה יכולה להתפרש כדחייה של הטענה.
סוגיות נוספות שהוחזרו להשלמת הבורר הן שאלת הדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2018-2019, שלטענת המבקשת אינם משקפים את המצב לאשורו, וכן שאלת הוצאות הליך הבוררות ושכר טרחת עורכי הדין, אליהן לא התייחס הבורר בפסקו.
השופטת אבמן-מולר החליטה להשתמש בסמכותה לפי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות ולהורות על השבת הפסק לבורר לצורך השלמתו בשלוש נקודות אלו בלבד: הברחת הלקוחות, הדו"חות הכספיים והוצאות ההליך. בכל שאר העניינים, בקשת הביטול נדחתה והפסק אושר, כולל הקביעה כי הסכומים ישולמו ישירות למבקשת ולא לחברה, בהתחשב בכך שהחברה אינה פעילה מזה שנים.
בסיום פסק הדין, קבעה השופטת כי נוכח התוצאה אליה הגיעה, לפיה הבקשה התקבלה רק בחלקה, כל צד יישא בהוצאותיו. כעת, יעבור הכדור בחזרה לידיו של הבורר יגאל חיו, שיידרש לספק את ההשלמות הנדרשות בתוך זמן סביר.
ת"א 10076-02-25
