לא הכל גלאמפינג: העליון קבע – אוהלים בחוות היען חייבים להישאר אוהלים
בצעד נחרץ להגנה על משאבי הטבע והתכנון המרחבי, ביטל בית המשפט העליון היתר בנייה להקמת מתחם אירוח יוקרתי באילת, וקבע: פרשנות המונח "אוהל" אינה כוללת רצפות בטון, קירות זכוכית ובריכות פרטיות.
בפסק דין תקדימי שניתן ביום 3 בפברואר 2026 קיבל בית המשפט העליון את ערעורן של רשויות המדינה וקבע כי מתחם התיירות המתוכנן ב"חוות היען" שבשפך נחל שלמה באילת חורג באופן מובהק מהוראות תוכנית המתאר החלה על השטח. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים דפנה ברק-ארז, דוד מינץ ויעל וילנר (שכתבה את חוות הדעת העיקרית), מהווה תמרור אזהרה ליזמים המבקשים למתוח את גבולות הפרשנות התכנונית על חשבון שטחי ציבור וערכי טבע.
תחילתו של הסכסוך המשפטי בתוכנית מתאר משנת 1996, שייעדה את שטח חוות היען להקמת "מרכז נופש, חניון מטיילים ומרכז פעילות מדברית". התוכנית קבעה במפורש כי הלינה במקום תתבצע ב"אוהלים" המיועדים לכ-500 מטיילים. אלא שלאורך השנים, ניסתה המשיבה, חברת "חוות היען נחל שלמה בע"מ", לקדם תוכניות לבינוי קשיח ויוקרתי יותר.
לאחר סדרה של הליכים תכנוניים מפותלים וסיכום דיון אצל המשנה ליועמ"ש לשעבר, ארז קמיניץ, הוגש "היתר מתוקן" שביקש לאשר מבנים המכונים "אוהלים", אך בפועל כללו רצפות בטון, קירות אבן וזכוכית, דלתות עץ ובריכות שחייה פרטיות לכל יחידה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל בתחילה את עמדת היזמים, וקבע כי ברוח ימינו, המושג "אוהל" יכול לכלול גם אירוח בסגנון "גלאמפינג" (Glamping). על קביעה זו הוגש הערעור לעליון על ידי היועצת המשפטית לממשלה, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום ורשות מקרקעי ישראל.
השופטת יעל וילנר דחתה בפסק דינה את הפרשנות המרחיבה שניתנה במחוזי. היא הדגישה כי המילה "אוהל", הן לפי מילון אבן-שושן והן לפי השכל הישר, מתייחסת למעון העשוי יריעות בד או עור המתוחות על עמודים. "ה'אוהלים' המוצגים… רחוקים מפרשנות המונח 'אוהל'", ציינה השופטת לאחר שבחנה את תמונות הבינוי המבוקש.
בית המשפט קבע כי התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של התוכנית הייתה ליצור מתחם עממי ונגיש לציבור הרחב, למשפחות ולבני נוער, ולא מתחם נופש סגור לבעלי אמצעים. עוד צוין כי המקרקעין הוקצו בפטור ממכרז תחת ההגדרה של "מיזם תיירותי ייחודי שאינו מלונאי", וכי הפיכתו למתחם סוויטות עם בריכות פרטיות מחטיאה את האינטרס הציבורי שבגינו ניתן הפטור מלכתחילה.
השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה בהסכמה כי שטחי טבע בלתי מפותחים הם משאב יקר ומתכלה במדינה קטנה כישראל. היא הדגישה כי על הרשויות לעמוד על המשמר כדי שאתרים המיועדים לציבור הרחב לא יהפכו למתחמים ברמת פיתוח גבוהה הפונים לקהל יעד מצומצם. "מה שנדרש כאן הוא מבט רחב לגבי ייעודו של המקום ושימורו במתכונת ההולמת את ייחודו כאתר טבע שנותר 'טבעי'", כתבה.
למרות שהיזמים טענו כי השקיעו במקום עשרות מיליוני שקלים בהסתמך על אישורים קודמים, קבע בית המשפט כי הסתמכות זו אינה יכולה להכשיר בנייה בלתי חוקית הנוגדת את תוכנית המתאר. עם זאת, בשל ה"תמונה העגומה" של התנהלות רשויות התכנון לאורך השנים, החליט בית המשפט שלא להטיל הוצאות על המשיבות.
ביטול פסק הדין של המחוזי משמעו עצירה מוחלטת של עבודות הבינוי במתכונתן הנוכחית. ליזמים נותרה הדרך לנסות ולהסדיר בקשה חדשה להיתר, אך כזו שתעמוד "בלשון התוכנית, ברוחה ובמטרותיה" – קרי, אוהלים אמיתיים מחומרים קלים בלבד.
עע"מ 120/23
