"הרצחת וגם ירשת?": בית המשפט נזף בעיריית תל אביב ופסק פיצויי עתק לקשישה שביתה הופקע
בפסק דין חריף ויוצא דופן, קיבל השופט גלעד הס את תביעתה של מלכה שמואלי, שביתה בדרום תל אביב הופקע לטובת שטחי ציבור. למרות טענות העירייה כי לתובעים אין זכויות בקרקע וכי הם לא התגוררו בה במועד הקובע, קבע בית המשפט כי העירייה פעלה בחוסר תום לב קיצוני: "הנתבעות ביקשו לנשל את התובעים מאדמתם ללא כל פיצוי".
ביום 4 בפברואר 2026, פרסם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את הכרעתו בתביעה שהגישו מלכה שמואלי ובעלה המנוח, משה שמואלי ז"ל, נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ועיריית תל אביב-יפו. מדובר במאבק משפטי ארוך ומורכב על זכויות במקרקעין ברחוב נס הרים 6 בתל אביב, עליהם עמד ביתם של בני הזוג מאז שנות ה-60.
ראשיתו של הסיפור בשנת 1980, אז אושרה תוכנית תא/1816 שייעדה את שטח ביתם של השמואלים למבני ציבור. למרות שהתוכנית קבעה כי עליה להתבצע בתוך 5 שנים, העירייה המתינה לא פחות מ-41 שנים עד שפרסמה את הודעת ההפקעה בפועל בשנת 2021.
במהלך השנים הללו, המשיכו בני הזוג להתגורר בביתם, שילמו ארנונה ואף האריכו את חוזה החכירה מול רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). אלא שעם הגעת מועד המימוש, טענו העירייה והוועדה המקומית כי לבני הזוג אין כלל זכויות בנכס וכי חוזה החכירה החדש "בטל מעיקרו".
השופט גלעד הס דחה טענות אלו בשאט נפש, בציינו כי מדובר בטענה הנטענת בחוסר תום לב על ידי רשות מנהלית. הוא הדגיש כי רמ"י עצמה, שהתייצבה כצד ג' בהליך, אישרה כי חוזה החכירה תקף וכי בני הזוג הם בעלי הזכויות החוקיים.
סלע מחלוקת מרכזי נוסף היה שאלת מגוריהם של התובעים בנכס במועד ההפקעה. חוק התכנון והבנייה קובע כי פיצוי עבור "דיור חלוף" יינתן למי שהתגורר בנכס בפועל. העירייה טענה כי מאחר שבני הזוג עברו לדיור מוגן בשנת 2019, כשנתיים לפני ההפקעה, הם אינם זכאים לפיצוי זה.
אלא שהעדויות שגוללו בנותיהן של בני הזוג, איריס טויטו וקטי שמואלי, חשפו תמונה קשה. התברר כי בשנת 2019 החלו יזמים לבצע עבודות בנייה מסיביות סמוך לבית, תוך חסימת דרכי הגישה והחניה. התובעת תיארה כיצד הגיעו לשטח "גברתנים" מטעם היזם שאיימו כי יהרסו את הגדר ויחפרו בחצרם. במהלך אותה תקופה, מעד משה שמואלי ז"ל על מפגע שהותיר הקבלן, נפצע קשה ומצבו הבריאותי התדרדר עד לפטירתו במהלך ההליך המשפטי.
השופט קיבל את הטענה כי מדובר ב"עזיבה כפויה" עקב מצוקה אמתית ומחדלי הרשות, המהווה חריג לכלל המגורים הפיזיים. הוא קבע כי התובעים אולצו לעזוב את הבית בו חיו 54 שנים מתוך כוונה לשוב אליו, וכי העירייה היא האחראית להפקרתם אל מול דרישות היזמים טרם ביצוע ההפקעה המסודרת.
בפרק הסיכום של פסק הדין, עבר השופט הס לשימוש בדימויים מקראיים חריפים. הוא ציין כי אפילו המלך אחאב הציע לנבות היזרעאלי כרם חלופי או פיצוי כספי הוגן תמורת כרמו. לעומת זאת, הנתבעות בתיק זה ביקשו לעשות "מעשה איזבל" – לקבל את המקרקעין ללא מתן כל פיצוי או דיור חלוף. "ואת הבית הזה שהתובעים קנו בזעת אפם, וטיפחו משנה לשנה, ביקשו הנתבעות ליטול ללא כל תמורה", נכתב בפסק הדין.
בסופו של יום, פסק בית המשפט כי על עיריית תל אביב והוועדה המקומית לשלם למלכה שמואלי סך של כ-5.2 מיליון ש"ח בגין פיצויי דיור חלוף סביר, בתוספת הוצאות נלוות בסך של כ-282 אלף ש"ח. בנוסף, חויבו הנתבעות בשכר טרחת עורכי דין בשיעור של 18% בצירוף מע"מ, ובהחזר הוצאות מומחים ואגרות בסך עשרות אלפי שקלים נוספים.
ת"א 1137-03-22
