פסק הדין הטרי שניתן בבית משפט השלום ברמלה (ת"א 31523-10-22) על ידי כבוד השופט זיוון אלימי, הוא שיעור מאלף לכל מי שסבור שתביעת לשון הרע היא כרטיס גירוד לזכייה בפיס הציבורי. זהו סיפור על בריכה, טיטול, ובעיקר על הניסיון להפוך התנהלות לא תקינה של תובעים לרווח כספי על גבו של בעל עסק.
הפרשה החלה ביום שישי חם ביוני 2022. בני זוג הגיעו לבריכה במושב בית חשמונאי. לכאורה, בילוי משפחתי לגיטימי. אלא שמתחת לפני המים – תרתי משמע – רחשו דברים אחרים. בנם של הזוג, שהיה בן שלוש ושבוע, נכנס לבריכה הגדולה כשהוא עם חיתול, בניגוד מוחלט לתקנון התברואתי. כשתבע מנהל הבריכה להוציא את הילד מהמים כדי למנוע "אירוע צואתי" שישבית את הבריכה לכלל המתרחצים, החל ויכוח.
התובעים טענו כי מנהל הבריכה הטיח בהם בקול רם לעיני כל שלא שילמו על הילד, ודרשו פיצוי של 300,000 ש"ח על "ביזוי והשפלה". מנגד, המנהל והחברה המפעילה עמדו על כך שהדברים נאמרו במסגרת תפקידו ובחובה מקצועית.
בית המשפט נדרש לנתח את הפרסום על פי "תרשים הזרימה" הידוע של דיני לשון הרע. הנקודה המעניינת הראשונה בפסק הדין היא הוכחת ה"אמת". התברר כי למרות טענותיהם הנמרצות של התובעים, הם אכן שילמו על ארבעה אנשים בלבד בעוד שנכנסו חמישה החייבים בתשלום. כלומר, האמירה של המנהל הייתה אמת לאמיתה.
אלא שכאן נתקלה הגנת הנתבעים במשוכה משפטית: סעיף 14 לחוק דורש לא רק "אמת" אלא גם "עניין ציבורי" בפרסום. השופט אלימי קבע, ובצדק משפטי יבש, כי אין עניין ציבורי בשאלה אם התובעים שילמו כרטיס כניסה לבריכה, ולכן הגנת "אמת דיברתי" קרסה.
כאן נכנסת לתמונה הגנת תום הלב (סעיף 15(2)). השופט קבע כי כמנהל בריכה, מוטלת עליו חובה חוקית ומוסרית לוודא תשלום ולשמור על נהלי התברואה. העובדה שהוויכוח התנהל בלהט האירוע, ואף אם נשמע על ידי חבריהם של התובעים, לא חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין.
מה שיפה במיוחד בפסק הדין הזה הוא הנימה החריפה שנקט בית המשפט כלפי עצם הגשת התביעה. השופט ציין כי המנהל פעל ב"מחווה שירותית מרשימה", החזיר לתובעים את כספם ואף הציע להתנצל בכריזה עוד לפני שהוגשה התביעה – וזאת למרות שצדק עובדתית.
במקום לקבל את המחווה, התובעים גררו נתבע במצב רפואי מורכב להליך לוחמני ומיותר, תוך שהם מסתירים את האמת על אי-התשלום. התוצאה? התביעה נדחתה מכל וכל, והתובעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט בסך 30,000 ש"ח.
המסר ברור: חוק איסור לשון הרע אינו "עיר מקלט" למי שנתפס בקלקלתו ומנסה לזעוק "נעלבתי". בית המשפט הוכיח כאן שיושרה עובדתית ותום לב מקצועי הם עדיין הגנות חזקות במדינת ישראל. כשמנהל עסק מבקש לוודא שמישהו לא "עוקץ" אותו, הוא לא מבצע פשע – הוא פשוט עושה את עבודתו.
מרגישים שנפגעתם מפרסום כוזב? או לחלופין, הוגשה נגדכם תביעת השתקה קנטרנית המנסה להפוך בירור עובדתי ל"לשון הרע"? משרדנו מתמחה בליטיגציה מורכבת ובהגנה על שמם הטוב של אנשי עסקים ופרטיים כאחד. פנו למשרדנו עוד היום לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי, חד ומנוסה.
