ניסיון "לחסוך" כרטיס לבריכה הסתיים בנזק של 30,000 ש"ח: נדחתה תביעת לשון הרע של זוג הורים
בית משפט השלום ברמלה קבע כי מנהל בריכה שחשד כי הורים לא שילמו על בנם פעל בתום לב; השופט אלימי מתח ביקורת חריפה על עצם הגשת התביעה ועל חוסר האמת של התובעים: "תביעה זו לא הייתה צריכה להגיע לעולם"
ביום שישי חם של חודש יוני 2022, הגיעו שאנל בוטבול סיונוב ויעקב סיונוב לבריכה במושב בית חשמונאי, כשהם מלווים בילדיהם הקטנים ובבני משפחה נוספים. מה שהחל כבילוי משפחתי שגרתי, התגלגל לתקרית צעקנית על שפת הבריכה, ובסופו של דבר לתביעת לשון הרע בסך 300,000 ש"ח נגד מנהל הבריכה והחברה המפעילה. אלא שפסק דין שניתן ביום 3 בפברואר 2026, חשף כי דווקא הניסיון של ההורים להצטייר כנפגעים, הסתיר מציאות עובדתית שונה בתכלית.
האירוע החל כאשר מנהל הבריכה, פליקס טייב (הנתבע 2), ניגש לבני הזוג ודרש מהם להוציא את בנם מהבריכה הגדולה. הסיבה: הילד היה עם חיתול, בניגוד לתקנון הבריכה האוסר על כניסת ילדים שאינם גמולים למים. לטענת התובעים טייב לא הסתפק בדרישה התברואתית, אלא הטיח בהם בקול רם לעיני המתרחצים כי הם כלל לא שילמו על כניסת הילד.
התובעים טענו בבית המשפט כי הושפלו לעיני קהל רב. מנגד, טייב טען כי פעל במסגרת תפקידו לשמירה על כללי המקום וכי הוויכוח על התשלום התפתח רק לאחר שהתובעים סירבו לצאת מהמים וטענו כי "שילמו, ולכן הם לא יוצאים".
במהלך שלב ההוכחות בפני כבוד השופט אלימי, התבררה התמונה העובדתית לאשורה. למרות טענות התובעים כי שילמו עבור כל מי שחייב בתשלום, הצליחו הנתבעים להוכיח כי התובעים רכשו ארבעה כרטיסים בלבד (בסך 360 ש"ח), בעוד שבפועל נכנסו לבריכה חמישה אנשים החייבים בתשלום: שני ההורים, סבתא, אחיין ובנם של התובעים.
הילד, שהיה במועד האירוע בן שלוש ושבוע, היה חייב בתשלום על פי התקנון (מגיל 3), אך התובעים בחרו שלא לשלם עליו. השופט קבע חד-משמעית: "עלה בידי הנתבעים להוכיח כי האמירה לפיה התובעים לא שילמו את דמי הכניסה עבור בנם אכן נכונה, וכי מדובר בפרסום שהוא אמת".
בפסק דין מנומק, ניתח השופט אלימי את הגנות חוק איסור לשון הרע. באופן מעניין, הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) נדחתה. השופט הסביר כי לצד הוכחת האמת, נדרש גם "עניין ציבורי" בפרסום. לדבריו, אין לציבור המתרחצים עניין בשאלה אם משפחה ספציפית שילמה או לא, ולכן הפרסום (הצעקות בפרהסיה) לא נהנה מהגנה זו.
עם זאת, התביעה נדחתה מכוח הגנת "תום הלב" (סעיף 15(2) לחוק). השופט קבע כי כמנהל בריכה, מוטלת על טייב חובה חוקית ומוסרית לוודא תשלום ולשמור על כללי התברואה. השופט התרשם כי טייב פעל בלהט האירוע כדי לברר את העובדות, ולא מתוך כוונה לפגוע.
הביקורת הקשה ביותר של בית המשפט הופנתה כלפי התנהלות התובעים. התברר כי כבר בזמן אמת, מנהל הבריכה ניסה לסיים את האירוע בדרכי נועם: הוא השיב להם את מלוא כספם ואף הציע להתנצל בכריזה, וזאת למרות שצדק בטענתו שהם לא שילמו כחוק.
השופט אלימי ציין כי התובעים ניהלו הליך "לוחמני במיוחד", תוך התעלמות ממצבו הרפואי המורכב של הנתבע. "התובעים בחרו להגיש את תביעתם זו, שגם במסגרתה בחרו שלא לומר את האמת", כתב השופט בפסק הדין.
בסופו של יום, במקום פיצוי של 300,000 ש"ח, חויבו ההורים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח.
ת"א 31523-10-22
