הסכם ממון כ"רשת ביטחון": הניצחון של האישה מול הנושים העסקיים
בית המשפט קבע כי הסכם פירוד שנחתם ב-1999 ואושר בבית המשפט לענייני משפחה גובר על עיקולים שהוטלו בגין חובות הבעל, למרות שבני הזוג המשיכו לחיות לסירוגין תחת קורת גג אחת
בפסק דין מפורט שניתן ביום ה-10 בפברואר 2026, קיבל השופט גד גדעון מבית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתה של אישה להצהיר על בעלותה המלאה בבית המגורים באשדוד. בכך, הורה בית המשפט על ביטול עיקול שהוטל על מחצית מהזכויות בנכס על ידי נושים של בעלה, תוך שהוא מעניק משקל מכריע להסכם ממון היסטורי שנחתם בין בני הזוג לפני כ-27 שנים.
סיפור המעשה מתחיל בספטמבר 1999. התובעת ובעלה (הנתבע 1), הורים לשלושה ילדים בגירים, חתמו על "הסכם פירוד ו/או גירושין ויחסי ממון". באותה עת, היחסים עלו על שרטון, והצדדים החליטו להסדיר את רכושם. ההסכם קבע כי מלוא הזכויות בבית המגורים באשדוד יועברו לאישה, בין היתר כדי להבטיח את מדור הילדים. מנגד, הוסכם כי מלוא הזכויות והחובות בעסקו של הבעל יהיו שלו בלבד.
התסבוכת החמירה כאשר הנתבעים 3 ו-4, שהיו שותפים עסקיים של הבעל, הגישו נגדו תביעה כספית והטילו עיקול על חלקו הרשום בבית. הנושים טענו כי מדובר ב"חוזה למראית עין". לשיטתם, בני הזוג מעולם לא התגרשו, המשיכו לנהל משק בית משותף, והסכם הממון היה רק "תעודת ביטוח" פיקטיבית שנועדה להבריח נכסים מנושים עתידיים.
התובעת עמדה על כך שההסכם אותנטי. היא תיארה מערכת יחסים מורכבת של "עליות ומורדות", שבה הבעל עוזב את הבית לתקופות ארוכות וחוזר "עד שוכח זעם". עבורה, הבית היה "רשת הביטחון" ומבטחה לימי זקנתה.
השופט גד גדעון נדרש להכריע האם העובדה שהצדדים לא נרשמו כבעלים ולא התגרשו בפועל מעידה על זניחת ההסכם. השופט ציין כי הנטל להוכחת "חוזה למראית עין" הוא כבד במיוחד, שכן הוא מייחס לצדדים כוונת מרמה.
בית המשפט קיבל את הסברי התובעת לכך שהרישום התעכב בשל קשיים טכניים, חריגות בנייה ובעיות פרצלציה. חשוב מכך, השופט התרשם מהראיות שהציגו בני הזוג – כולל צילומים של יחידת המגורים של הבעל במשרדו, הסכמי שכירות נפרדים ואסמכתאות על הפרדה כלכלית בתשלום חשבונות ורכישת רכב.
"תיאור הדברים מפי התובעת נשמע אותנטי", כתב השופט בפסק הדין. הוא קבע כי ההסכם אכן נועד להגן על האישה במקרה של פירוד, וכי העובדה שבני הזוג ניסו לשקם את יחסיהם או חיו לסירוגין יחד, אינה מבטלת את התוקף המשפטי של ההסכם, במיוחד כשנוסח ההסכם עצמו צפה אפשרות כזו.
בית המשפט קבע כי הנושים לא הרימו את נטל ההוכחה המוגבר הנדרש כדי לבטל הסכם שאושר בערכאה שיפוטית. העיקול על הבית בוטל, ונקבע כי התובעת היא הבעלים המלאים של הנכס. בנוסף, השופט הטיל על הנושים (הנתבעים 3-4) הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ש"ח.
פסק דין זה מהווה תזכורת לחשיבותם של הסכמי ממון מאושרים, גם אם אינם מיושמים באופן מיידי ברישומים המנהליים, וליכולתם להוות מחסום בפני נושים חיצוניים, כל עוד מוכח כי מדובר בהסכם כנה ואותנטי.
ת"א 27513-04-23
