עסקת הנדל"ן שהתגלתה כפיקציה: בית המשפט דחה תביעת פינוי בשל "חוזה למראית עין"
נדחתה תביעתו של תושב רהט לפינוי בני משפחה מביתם בצור באהר; השופטת יעל ענתבי-שרון קבעה: המכירה נועדה לנשל את הבעלים האמיתיים על רקע סכסוך גירושין מר
בית משפט השלום בירושלים פרסם אתמול (10 בפברואר 2026) פסק דין נוקב החושף מסכת של טענות כוזבות וניסיון לנשל בני משפחה מזכויותיהם במקרקעין. במרכז התיק עמדה השאלה האם הסכם מכר, מכוחו ביקש התובע לסלק את הנתבעים מנכס בשכונת צור באהר, הוא הסכם כנה או שמא חוזה פיקטיבי שנועד לשרת נקמה משפחתית.
התובע, מאהר הזייל, תושב רהט, טען כי רכש שטח של כ-600 מ"ר ועליו ארבעה מבנים מהגברת הודא רימאוי. לטענתו, העסקה נחתמה באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר בינואר 2021. בכתב התביעה המקורי נטען כי הודא החליטה למכור את הנכס לאחר ששריפה כילתה חלק מהמבנים.
אלא שבמהלך הדיונים המשפטיים, הגרסה החלה "להתפתח". התובע ואחד מבניה של הודא, נור רימאוי (שעמד לצד אמו בסכסוך), העלו טענה חדשה: המקרקעין נמכרו כנגד חוב כספי עצום של הבן נור לתובע. לגרסתם, נור שאל מהתובע מכונת קידוח יקרה בשווי של כ-750,000 ש"ח, הרס אותה, ובשל חוסר יכולתו לשלם, החליטה אמו "להקריב" את הנכס המשפחתי כדי לסגור את החוב .
השופטת יעל ענתבי-שרון לא השתכנעה מהסיפור. בפסק הדין צוין כי לא הוצגה כל ראיה חיצונית לקיומו של החוב, להשכרת המכונה או לנזק שנגרם לה. יתרה מכך, התובע לא הציג תכתובת ווטסאפ או דרישת חוב אחת במשך שנים, והתחמק מלהציג את מכשירו הנייד בבית המשפט.
נדבך מרכזי בדחיית התביעה היה עדותו של הנוטריון נביל ג'ית, בפניו נחתם ייפוי הכוח. ג'ית, שהעיד כעד אובייקטיבי, זכר את המקרה היטב למרות חלוף הזמן. הוא העיד כי התרשם בזמן אמת שמדובר ב"חוזה למראית עין".
לדבריו, המוכרת (הודא) שאלה אותו במעמד החתימה כיצד תוכל לשמור על זכויותיה לאחר שתחתום על המסמך – שאלה שאינה מתיישבת עם עסקת מכר סופית ומוחלטת. "הבנתי מהעסקה כי זה לא אמיתי", העיד הנוטריון, וציין כי לא בוצע כל תשלום בפניו ולא הוצהר כי תמורה הועברה בעבר.
הנתבעים בתיק – כאמל רימאוי (בעלה לשעבר של הודא) ובניהם אחמד ומוחי – טענו כי מדובר במזימה משותפת של האם ובנה נור לנקום באב על רקע גירושיהם. הנתבעים הוכיחו כי הם אלו שהתגוררו בנכס שנים רבות, שיפצו אותו לאחר השריפה מכספם, ואף נשאו בקנסות בגין בנייה בלתי חוקית במקום.
בית המשפט אימץ את עמדתם וקבע כי העדר פירוט התמורה במסמך המכר, בצירוף העובדה שהתובע כלל לא ביקר בנכס לפני "רכישתו", מעידים על כך שהצדדים מעולם לא התכוונו לשנות את המצב המשפטי בקרקע. השופטת קבעה כי מדובר ב"סימולציה מוחלטת" של חוזה, שדינו בטלות לפי סעיף 13 לחוק החוזים.
השופטת ענתבי-שרון פסקה כי התמונה המצטיירת היא שהתובע התייצב לצד חברו נור כדי לסייע לו ולאמו לנשל את יתר בני המשפחה מהמקרקעין. התביעה נדחתה במלואה.
התובע, מאהר הזייל, חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 34,000 ש"ח (17,000 ש"ח לנתבעים 1-2 ו-17,000 ש"ח לנתבע 3).
ת"א 995-04-22
