"כיס אחד": מנהל דירות חויב אישית במיליון ש"ח לאחר שהשתמש בכספי שכירות לצרכיו הפרטיים
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את תביעתם של שני אחים מדרום אפריקה נגד סטנלי פינקלשטיין, תוך שהוא דוחה את טענת ההתיישנות וקובע כי התקיימו יחסי נאמנות עמוקים: "הנתבע הפך את החברה לכלי לניהול כספיו האישיים"
בפסק דין נוקב שניתן ביום 11 בפברואר 2026 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, קיבל כב' השופט אבי כהן את מרבית תביעתם של ריאן דה ארל כץ ואנדראה כץ קוטון, אחים תושבי דרום אפריקה, נגד מנהל המקרקעין הישראלי סטנלי פינקלשטיין וחברתו. בית המשפט קבע כי פינקלשטיין הפר באופן בוטה את יחסי הנאמנות והאמון שניתנו בו במשך למעלה מעשור, כאשר נטל לכיסו את דמי השכירות שגבה עבור שתי דירות שבבעלות התובעים בישראל.
ראשיתה של הפרשה בשנת 2010, עת פנו קרובי משפחתם של התובעים לפינקלשטיין בהצעה לניהול שתי דירות שירשו בתל אביב. בתכתובות דוא"ל שהוחלפו אז, התחייב פינקלשטיין לגבות את דמי השכירות, להפקידם בחשבון ייעודי עבור הבעלים ולנהל את הנכסים בנאמנות בתמורה לדמי ניהול של 15%. למרות שלא נחתם חוזה פורמלי באותה עת, השופט כהן קבע כי חילופי הדברים מגבשים הסכם מחייב לכל דבר ועניין. בשנת 2019 אף נשלח הסכם מעודכן שעיגן חובות אלו בכתב.
התובעים טענו כי במשך שנים האמינו בלב שלם כי כספיהם נצברים בבטחה בידיו של המנהל המקומי. המציאות התבררה כזעזוע בסוף שנת 2022, כאשר בתו של התובע הגיעה לישראל והוא ביקש להעביר לה חלק מהכספים לצורך לימודים; פינקלשטיין דחה את הבקשות שוב ושוב ולא העביר ולו שקל אחד.
אחד הרגעים המכריעים בהליך המשפטי היה מכתב ששלח פינקלשטיין בינואר 2023, ובו הודה במפורש כי הוא מחזיק עבור התובעים סכום נטו של 966,941 ₪ בגין דמי שכירות שנצברו עד סוף שנת 2022. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הודה פינקלשטיין ביושר מפתיע אך מפליל כי הכספים הופקדו בחשבונו האישי ושימשו אותו לצרכיו הפרטיים ולניהול עסקיו, מתוך הנחה כי יוכל להשיבם בבוא היום.
הודאה זו הובילה את השופט כהן להחלטה דרמטית של הרמת מסך ההתאגדות. השופט דחה את טענת הנתבעים, כי האחריות מוטלת על החברה בלבד. בפסק הדין נכתב כי פינקלשטיין לא כיבד בעצמו את ההפרדה בין רכושו לבין רכוש החברה והתייחס אליה כאל "כיס אחד". "הנתבע ערבב באופן שיטתי בין נכסי החברה לנכסיו האישיים… הותרת מסך ההתאגדות על כנו תביא לתוצאה בלתי צודקת", קבע השופט.
קו הגנה מרכזי של פינקלשטיין היה טענת ההתיישנות, לפיה אין לחייבו בגין כספים שנגבו מעבר לשבע שנים לפני הגשת התביעה. אולם, בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל בקובעו כי בין הצדדים התקיימו יחסי נאמנות. לפי פסיקת השופט, ביחסי נאמנות מרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד שבו הנאמן כופר בנאמנותו או מפר אותה בידיעת הנהנה. במקרה זה, רק בסוף 2022 התגלה לתובעים כי כספם נעלם, ולכן התביעה לא התיישנה.
מכשול נוסף היה "הסכם המחאה" שנחתם בין התובעים לבני דודים שלהם (שותפים לירושה), שהעניק לתובעים את הזכות לתבוע את מלוא הסכום. הנתבעים הביאו מומחה לדין הדרום אפריקאי שטען כי ההסכם בטל מחמת עמימות. השופט בחר להעניק משקל נמוך לחוות הדעת, בין היתר משום שהתברר כי קיימת היכרות מוקדמת בין המומחה לנתבע שלא צוינה מראש. עם זאת, כדי להגן על הנתבעים מפני כפל תביעות עתידי, התנה השופט את קבלת הכספים בהגשת תצהיר מצד יתר היורשים המאשרים את העברת הזכויות.
מעניין לציין כי השופט דחה את דרישת התובעים לשלול מפינקלשטיין את דמי הניהול (15%) שגבה לאורך השנים בשל מעשיו. השופט הסביר כי למרות ההפרה החמורה, הנתבעים אכן סיפקו שירותי ניהול בפועל – איתרו שוכרים, שיפצו ושימרו את הנכסים – והתובעים נהנו מפירות אלו. שלילת השכר בדיעבד הייתה מהווה, לשיטת השופט, התעשרות שלא כדין מצד התובעים.
בסיכומו של דבר, חויבו סטנלי פינקלשטיין וחברתו לשלם לתובעים סך של 966,941 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מאז יוני 2024, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪.
ת"א 38413-06-24
