המקרה המוזר של הקיר בקריית טבעון: כשהחוק הופך לכלי נשק של נקמה אישית
ישנו זן מסוים של אנשים שמאמין שבית המשפט הוא לא מקום לבירור צדק, אלא מעין "לונה פארק" של הטרדות, שבו אפשר לקנות כרטיס בחינם ולגרור את היריב למסע סיוטים של שנים. המקרה של משה בוקובזא נגד ד"ר אורלי ברנדס קליין ובנה, עו"ד נדב קליין, הוא דוגמה קלאסית – וכואבת במיוחד – לדרך שבה אזרח מן השורה יכול לנסות ולרתום את המערכת הפלילית כדי "לסגור חשבון" על קיר משותף.
סיפור המעשה נשמע כמעט בנאלי: סכסוך שכנים על קיר שהיה ונהרס במסגרת שיפוץ ב-2015. אלא שבמקום לנהל דיון אזרחי משמים על גבולות מגרש, בחר השכן, משה בוקובזא, במסלול האטומי: קובלנה פלילית פרטית. בשנת 2021, שש שנים אחרי המעשה, הוא הגיש אישום פלילי נגד השכנים שלו בגין "היזק בזדון" ו"הסגת גבול". תחשבו על זה: רופאה מומחית ועורך דין מוצאים את עצמם על ספסל הנאשמים, כאילו היו אחרוני העבריינים, רק כי השכן החליט שזה הכלי היעיל ביותר להלך עליהם אימים.
התוצאה במישור הפלילי הייתה זיכוי מהדהד. השופטת בתיק הפלילי לא רק זיכתה, היא קבעה שהשכן פשוט "התפתל על דוכן העדים". התברר שהאיש, בשיא הציניות, חתם בעצמו על תוכניות הבנייה שאישרו את הריסת הקיר, ואז רץ להגיש קובלנה פלילית בטענה שהקיר נהרס ללא ידיעתו. כאן בדיוק נכנסת לתמונה התביעה האזרחית שנדונה לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון (פסק דין מיום 09.02.2026).
בתביעה זו, שהוגשה על ידי נדב קליין נגד בוקובזא עלתה השאלה: מה עושים עם אדם שפותח בהליך נפל בזדון?.
כאן אנו פוגשים את "עוולת הנגישה". זוהי האחות הקשוחה והפחות מוכרת של לשון הרע. בעוד שלשון הרע עוסקת בפרסום פוגעני, עוולת הנגישה עוסקת בשימוש לרעה בהליך המשפטי עצמו כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם ובחירותו. בית המשפט קבע חד-משמעית: בוקובזא פעל בזדון. הוא ידע שאין אמת בטענותיו, הסתיר מסמכים, וניסה להשתמש בבית המשפט ככלי להרע.
הלקח הראשון והחשוב ביותר מהפרשה הזו הוא שהגנת "תום הלב" לא עומדת למי שמשקר ביודעין, גם אם הוא עושה זאת בתוך כתבי טענות בבית המשפט. אמנם קיימת חסינות מסוימת על דברים שנאמרים בתוך הליך משפטי, אך עוולת הנגישה נועדה בדיוק למקרים שבהם ההליך כולו הוא המעשה העוולתי.
הלקח השני נוגע לשמו הטוב של איש המקצוע. ד"ר ברנדס קליין העידה בדם לבה על הלחץ, הדמעות והפגיעה בשלוות הנפש. נדב קליין, כעורך דין, הבין היטב שבעולם של היום, חיפוש פשוט בגוגל שמעלה "הכרעת דין פלילית" יכול לחסל קריירה, גם אם בסוף כתוב "זכאי". אנשים לא תמיד נכנסים לקרוא את הפרטים הקטנים; עצם הכתם הוא הנזק.
בית המשפט הכיר בכך שהגשת קובלנה פלילית נגד אנשים נורמטיביים היא פגיעה קשה בשמם הטוב ובמשלח ידם. עם זאת, וכאן מגיעה הביקורת שלי, הפיצוי שנפסק – 15,000 ש"ח לכל תובע – הוא בבחינת "לעג לרש". כשאדם גורר אותך לעשרה דיונים פליליים במשך שנתיים על סמך שקר מוחלט, פיצוי כזה בקושי מכסה את עוגמת הנפש, בטח לא את ההרתעה הנדרשת מול "טרוריסטים משפטיים".
צריך לומר ביושר: מערכת המשפט בישראל עדיין מהססת לפסוק פיצויים עונשיים מרתיעים באמת במקרים של תביעות סרק ונגישה. בוקובזא אמנם הפסיד, אבל המחיר שהוא שילם הוא זניח לעומת הנזק שיכול היה להיגרם.
המסקנה הנובעת מכך לכל מי שעוסק בדיני לשון הרע והגנה על השם הטוב היא אחת: אל תשתקו. הדרך היחידה להילחם "בבריונות משפטית" היא להשיב מלחמה שערה, להוכיח את הזדון ולדרוש מהמערכת להכיר בכך ששמו הטוב של אדם אינו הפקר. נכון, הפיצוי בתיק הזה היה נמוך מדי לטעמי, אך הקביעה העקרונית שבוצעה כאן עוולה בזדון היא ניצחון מוסרי ומשפטי חשוב.
בסופו של יום, הקיר בטבעון נפל, אבל האמת יצאה לאור. הגיע הזמן שגם הפיצויים בגין פגיעה בשם הטוב דרך הליכי סרק יעלו קומה, כדי שאנשים יחשבו פעמיים לפני שהם הופכים את אולם המשפט לזירת נקמה אישית.
נתקלתם בסיטואציה דומה? גררו אתכם להליכי סרק או פגעו בשמכם הטוב בזדון? פנו למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי ומלחמה חסרת פשרות על הצדק שלכם.
ת"א (חיפה) 40829-09-23
