ניצחון לדייר הדיור הציבורי: בית המשפט קבע כי דוחות "עמידר" אינם חזות הכל

ניצחון לדייר הדיור הציבורי: בית המשפט קבע כי דוחות "עמידר" אינם חזות הכל

השופטת הבכירה סבין כהן דחתה את תביעת הפינוי נגד ראובן נחמיאס, שביקש להכיר בו כ"דייר ממשיך" בדירת אמו המנוחה בקריית גת; בפסק הדין נקבע כי עדותו של הבן מהימנה וכי הרישומים המינהליים לא תמיד משקפים את המציאות בשטח

בפסק דין משמעותי שניתן ביום ה-11 בפברואר 2026, הכריע בית משפט השלום באשקלון בסוגיה רגישה ומורכבת הנוגעת לזכויות המגורים בדיור הציבורי. במרכז ההליך עמדה תביעת פינוי שהגישה חברת "עמידר", החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, נגד ראובן נחמיאס, בטענה כי הוא פולש לדירה בה התגוררה אמו המנוחה ברחוב שבטי ישראל בקריית גת. אלא שבית המשפט, בפסיקה מנומקת היורדת לשורשיה של המציאות החברתית בישראל, קבע כי הצדק עם הנתבע.

סיפור המעשה מתחיל לפני שנים רבות. אמו של הנתבע, מרסל נחמיאס ז"ל, התגוררה בדירה כדיירת חוזית של עמידר. לאחר פטירתה במאי 2020, המשיך בנה ראובן להתגורר בנכס. לטענתו, הוא חזר להתגורר עם הוריו כבר בשנת 2005, לאחר גירושיו, ומאז ועד היום זהו מרכז חייו. עמידר, מנגד, התבססה על "דוחות מעגל" – ביקורי בית שנתיים שעורכים רכזי השטח של החברה. לפי דוחות אלו, ברוב השנים המנוחה הצהירה כי היא מתגוררת בגפה.

על בסיס דוחות אלו, ועדות משרד השיכון דחו את בקשתו של נחמיאס להכרה כ"דייר ממשיך", והחברה הגישה תביעה לפינויו ולתשלום דמי שכירות ראויים (בשווי שוק חופשי) עבור התקופה שמאז פטירת האם.

השופטת הבכירה סבין כהן, שבחנה את התיק לעומקו, נדרשה להכריע בשאלה האם הנתבע עומד בתנאי "הוראות המעבר" של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. לפי תיקון לחוק משנת 2009, אדם יכול להיחשב כדייר ממשיך אם התגורר עם הזכאי בדירה לפחות ארבע שנים ברציפות לפני פטירתו, ובלבד שהתגורר שם גם ב"יום הקובע" – ה-1 באוגוסט 2009.

הנתבע סיפק הסבר אנושי ומשכנע לשאלה מדוע בחלק מהדוחות נרשם כי אמו מתגוררת לבדה. הוא הסביר כי אמו חששה שדיווח על מגוריו בדירה יוביל להעלאת שכר הדירה, נוכח הכנסותיו (גם אם מדובר בקצבאות). הוא הדגיש כי מעולם לא הסתיר את נוכחותו, ובכל פעם שהיה נוכח בזמן ביקור הרכז – הדבר נרשם.

השופטת כהן קיבלה את גרסתו של נחמיאס במלואה, וקבעה כי עדותו הייתה מהימנה ביותר. היא ציינה כי דוחות המעגל, למרות חשיבותם הראייתית, אינם מהווים ראיה חלוטה. "דוחות ביקורי המעגל הם ראיה מרכזית… אולם הם אינם בהכרח חזות הכל", נכתב בפסק הדין. השופטת הסתמכה על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון המורות לבחון ראיות אלו ב"חשדנות מסוימת", בפרט במקרים בהם יש אינדיקציות סותרות.

במקרה זה, האינדיקציות היו רבות:

1. עדויות חיצוניות: בתו של הנתבע, שכנות ומטפלת של האם העידו כולם כי ראובן היה חלק בלתי נפרד מהבית וטיפל באמו במסירות.

2. מסמכי המוסד לביטוח לאומי: הערכות תלות שנערכו לאם לאורך השנים ציינו במפורש כי בנה מתגורר עמה ומסייע לה.

3. היעדר חלופה: לא נמצאה כל ראיה לכך שהנתבע החזיק בכתובת מגורים אחרת או שילם חשבונות בנכס אחר ב-20 השנים האחרונות.

השופטת מתחה ביקורת עקיפה על כך שעמידר לא זימנה לעדות חלק מרכזיה שערכו את הדוחות, בעוד שהנתבע הצליח להוכיח כי הזיקה היחידה שלו היא לדירה המדוברת.

בסופו של יום, קבע בית המשפט כי נחמיאס הרים את נטל ההוכחה הנדרש והוא זכאי למעמד של "דייר ממשיך". כפועל יוצא מכך, נדחתה תביעת הפינוי. גם התביעה הכספית של עמידר, שדרשה דמי שכירות לפי מחיר שוק, נדחתה. השופטת קבעה כי נחמיאס ישלם דמי שכירות מסובסדים בלבד, כפי ששילמה אמו (כ-256 ש"ח בחודש), רטרואקטיבית.

בנוסף, הטילה השופטת על חברת עמידר לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע ושכר טרחת עורך דין בסך 7,270 ש"ח לטובת הסיוע המשפטי.

פסק דין זה מהווה תזכורת חשיבותו של בירור עובדתי מעמיק בבתי המשפט, המאפשר לאזרח הקטן להתמודד מול קביעות מינהליות יבשות של גופים גדולים, במיוחד כאשר מדובר בזכות הבסיסית לקורת גג.

ת"א 17686-03-21