הזיכרון הסלקטיבי שהכריע תביעת מיליונים: נדחתה תביעת היזם נגד עורכות הדין
יזם הנדל"ן עמי סלע טען כי עסקאות במיליונים בוצעו "מאחורי גבו" במשרדו של עו"ד דב ברזילי המנוח. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי התביעה התיישנה, לאחר שהוכח כי סלע חתם בעצמו על מסמכי דיווח לרשויות המס כבר לפני עשורים. השופטת: "התובע מנסה ליהנות מטיעון ערטילאי ועמום"
בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע לאחרונה באחת מפרשות הנדל"ן המפותלות והממושכות שידעה העיר חדרה בשנים האחרונות. במוקד הדיון עמדה תביעתו של היזם עמי סלע, אשר ביקש לחייב שתי עורכות דין ממשרדו של עו"ד דב ברזילי המנוח בפיצויים בסך של למעלה מ-9 מיליון שקלים. אולם, פסק הדין שניתן ביום 9 בפברואר 2026 על ידי כבוד השופטת לובנה שלאעטה חלאילה, שם סוף לניסיונותיו של סלע לקבל פיצוי, תוך שהיא מותחת ביקורת על חוסר הפירוט בגרסתו ועל ניסיונו להתחמק מהתיישנות התביעה.
ראשיתו של הסיפור בשנת 1995, אז הוקמה חברת "מילי חדרה אמינות בע"מ" לצורך הקמת פרויקט מגורים ומסחר ברחוב רוטשילד בחדרה. סלע, באמצעות חברה שבבעלותו, החזיק בשליש ממניות החברה, בעוד שותפיו – זכריה תוהמי ויורם ברנע – החזיקו ביתרה. הפרויקט לווה משפטית לאורך שנים על ידי עו"ד דב ברזילי, שנפטר ביוני 2022.
בתביעה שהגיש סלע הוא טען כי שותפיו פעלו יחד עם צוות המשרד של עו"ד ברזילי כדי למכור נכסים בפרויקט ללא ידיעתו וללא חתימתו, בניגוד להסכם המייסדים שדרש הסכמה פה אחד. הנתבעות בתיק, עורכות הדין ענבל ברזילי ילין ומאיה בן שושן מצאו עצמן בקו האש כמי שטיפלו בענייני החברה השוטפים.
השאלה המרכזית שעמדה בפני השופטת חלאילה הייתה שאלת ההתיישנות. סלע טען כי גילה את ה"תרמית" רק בשנת 2019, ולכן מרוץ ההתיישנות אמור להתחיל רק אז. אולם, הנתבעות הציגו מסמך שהפך את הקערה על פיה: "טופס 50" – בקשה לפטור ממס שבח שהוגשה לרשויות המס עוד בשנת 2002.
בטופס זה, עליו חתם סלע בעצמו, פורטו לא פחות מ-26 עסקאות שבוצעו בפרויקט עד לאותו מועד. השופטת ציינה כי לא ניתן לקבל את הטענה שסלע לא ידע על העסקאות בזמן אמת, כאשר הוא בעצמו טיפל בדיווח עליהן לרשויות המס. במהלך הדיון בבית המשפט, ניסה סלע לטעון כי הוא סובל מקשיי ראייה ואינו יכול לקרוא את הטופס שהוצג לו, אך השופטת דחתה זאת בציניות מסוימת, בציינה כי סלע הגיש בעבר מסמכים רפואיים על שלל בעיות – אך נושא הראייה מעולם לא הוזכר בהם.
בפסק דינה המפורט, ניתחה השופטת חלאילה את ארבעת התנאים המצטברים הנדרשים בחוק כדי להשעות את מרוץ ההתיישנות (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). היא קבעה כי סלע לא עמד באף אחד מהם. "התביעה לוקה בחוסר פירוט ובעמימות בולטים לעין", קבעה השופטת, והוסיפה כי סלע לא הצליח להסביר מדוע יזם נדל"ן מנוסה כמוהו לא בדק את מסמכי החברה או את חשבונות הבנק במשך עשרות שנים.
עוד התברר כי חלק גדול מהעסקאות שסלע טען כי בוצעו "ללא חתימתו" לאחר שנת 2003, דווקא נשאו את חתימתו המפורשת. יתרה מכך, השופטת הזכירה כי בהליך קודם שהתנהל בתל אביב, הוכח כי סלע חתם על לא פחות מ-19 עמודים של תקנון הבית המשותף, דבר המהווה אשרור של מצב הזכויות בנכס.
השופטת לא הסתפקה בדחיית טענת ההתיישנות. היא הוסיפה "למעלה מן הצורך" כי סלע היה מתקשה מאוד לנצח בתביעה גם אילו לא הייתה מתיישנת. היא ציינה כי הנתבעות היו עורכות דין שכירות או זוטרות במשרד באותן שנים, וכי סלע עצמו הודה בהליך קודם כי כלל לא הכיר אותן באותה תקופה – מה שהופך את הטענה שהן הפרו חובת נאמנות אישית כלפיו לקלושה במיוחד.
לאור העובדה שסלע גרר את הנתבעות להליך משפטי מורכב בגין טענות שהתיישנו מזמן, ולאחר שסכום התביעה המקורית עמד על סכום דמיוני של 116 מיליון שקלים (שצומצם בהמשך עקב אי-תשלום אגרה), הטיל עליו בית המשפט הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 שקלים.
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה ליזמים ובעלי מניות: השיהוי בפנייה לערכאות וההסתמכות על "חוסר ידיעה" בתיקים עסקיים, לא יעמדו אל מול ראיות חפציות המוכיחות מעורבות פעילה בזמן אמת.
ת"א (חיפה) 37760-12-22
