עקרון תום הלב מעל הכל: העליון דחה את בקשת נטע ברקת לעצור העברת מיליונים במיזם הפילאטיס
השופט דוד מינץ קבע כי חוסר תום לב ואי-גילוי עובדות מהותיות מהווים עילה עצמאית ומהותית לדחיית סעד זמני, גם כאשר יתר התנאים מתקיימים; ברקע: סכסוך גירושין יצרי בין בעלי השליטה ב"פיט פילאטיס" שהוביל למאבק על השליטה בתזרים המזומנים.
בפסק דין שהוצא ביום 12 בפברואר 2026, התייצב בית המשפט העליון כחומה בצורה להגנה על עקרונות היושר וההגינות בהליכים משפטיים. כבוד השופט דוד מינץ דחה בקשת רשות ערעור שהגישה נטע ברקת, ובכך אישרר את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שלא להעניק צווי מניעה זמניים שימנעו שינויים בחשבונות הבנק של חברת "פיט פילאטיס". פסק הדין מעניק משנה תוקף להלכה לפיה מבקש סעד זמני חייב לבוא "בניקיון כפיים", ושחוסר תום לב אינו רק "שיקול משני", אלא תנאי סף מהותי.
תחילתו של הסיפור בשנת 2021, אז החלה המבקשת, נטע ברקת, להפעיל סניפי סטודיו לפילאטיס בשיתוף פעולה עם חברת "פיט פילאטיס בע"מ". החברה הייתה בבעלותם המשותפת של בני הזוג לשעבר, מורן פוליטי גל-עד (משיבה 3) ואפי גל-עד (משיב 4). בשנת 2023 התגרשו השניים ונקלעו לסכסוך כלכלי חריף, אשר השליך ישירות על ניהול המיזם המשותף עם ברקת.
לצורך פעילות המיזם נפתח "חשבון ייעודי" שבו הוגדרו ברקת ובני הזוג גל-עד כמורשי חתימה. לפי ההסכמים שנחתמו, ברקת הייתה זכאית לשליש מרווחי המיזם בתמורה לניהולו השוטף. עם זאת, היחסים עלו על שרטון כאשר עלו טענות בדבר "הברחת כספים" מצד מורן פוליטי גל-עד אל החשבון הייעודי (בו לברקת יש השפעה) על חשבון החשבון הראשי של החברה.
בשל הסכסוך בין בני הזוג, מונו בורר (משיב 2) ופוסק (עו"ד אהרן מיכאלי – משיב 5) להכרעה במחלוקות השוטפות. הפוסק קבע כי כספי תמלוגים בסך של כ-1,100,000 ש"ח שהועברו לחשבון הייעודי, צריכים לחזור לחשבון הראשי של החברה. לאחר שברקת סירבה לאשר את ההעברה, קבע הבורר כי החברה מוסמכת לשנות אד-הוק את זכויות החתימה שלה בחשבון כדי לממש את ההעברה.
ברקת מיהרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעדים זמניים, בטענה כי החלטות הבורר, שניתנו בהליך שהיא לא הייתה צד לו, פוגעות בזכויותיה הקנייניות ובערבויות האישיות שהעמידה.
בית המשפט המחוזי (השופט י' אליהו) דחה את בקשתה של ברקת, תוך שהוא מטיח ביקורת קשה על התנהלותה. נקבע כי ברקת הכמינה עובדות מהותיות, כגון העובדה שעיקר הכספים בחשבון הייעודי אינם שייכים למיזם שלה, וכי היא טענה לשותפות בשלושה סניפים בעוד שההסכם בבירור מתייחס לשניים בלבד. עוד נקבע כי קיים חשש שברקת פועלת כ"שלוחה" של משיבה 3 (מורן פוליטי גל-עד) במסגרת מאבק הגירושין שלה, ולא מתוך דאגה כנה לזכויותיה שלה.
בבקשת רשות הערעור לעליון, טענה ברקת באמצעות באי כוחה כי בית המשפט שגה כאשר נתן משקל כבד לשיקולי תום הלב במקום לבחון את סיכויי התביעה לגופם.
השופט דוד מינץ לא קיבל טענה זו. בפסק דינו הבהיר כי "שיקול תום הלב איננו יסוד משני ביחס לשיקולי סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, אלא מהווה תנאי מהותי ועצמאי למתן סעד זמני". השופט הדגיש כי גם אם כפות המאזניים היו נוטות לטובת המבקשת במישור סיכויי התביעה, חוסר תום ליבה – ובמיוחד אי-גילוי עובדות מרכזיות – מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה.
בנוגע ל"מאזן הנוחות", השופט מינץ קבע כי ברקת לא הוכיחה שהנזק שייגרם לה עולה על הנזק שייגרם לחברה מעיכוב הכספים. הוא ציין כי הנזקים הנטענים על ידה הם כספיים במהותם ואינם בלתי הפיכים, וכי עליה לסמוך על כך שמנהלי החברה יפעלו לטובת המיזם כל עוד ההסכם עומד בעינו.
בסופו של יום, בקשת רשות הערעור נדחתה, הצו הארעי שניתן בוטל, וברקת חויבה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת משיב 4.
רע"א 22608-12-25
