מהפכה בהגנה על הצרכן: העליון קבע – חברות כרטיסי האשראי מחויבות להזהיר מפני "עושק קשישים"
בפסק דין דרמטי, קיבל בית המשפט העליון חלקית את ערעורם של קשישים שנעקצו על ידי חברות שיווק ישיר. השופטים קבעו כי על חברות האשראי מוטלת "חובת גילוי ויידוע" מוגברת: כאשר עולה חשש לפעילות הונאתית מצד בית עסק, על החברה המנפיקה להזהיר את לקוחותיה.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים פרסם ביום 7.10.2024 פסק דין עקרוני ופורץ דרך, המטלטל את ענף שירותי התשלום בישראל. פסק הדין ניתן בערעור שהגישו ארבעה קשישים – רבקה קשתן, גינה אלון, דורון גורודצקי וד"ר ליליאן ברנע – נגד שלוש ענקיות כרטיסי האשראי: כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (כאל), מקס אי.פי פיננסים בע"מ וישראכרט בע"מ. במרכז ההליך עמדה תופעה כואבת המכונה "עושק הקשישים", במסגרתה חברות שיווק ישיר מנצלות את חולשתם של אזרחים ותיקים כדי לגבות מהם סכומי עתק בגין מוצרים ושירותים שמעולם לא הזמינו או שערכם נמוך משמעותית מהמחיר שנגבה.
ראשיתו של ההליך בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המערערים בשנת 2018 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערערים טענו כי חברות כרטיסי האשראי היו מודעות במשך שנים לפעילותן הבעייתית של חברות השיווק הישיר, אך בחרו להמשיך ולספק להן שירותי סליקה וליהנות מהעמלות, מבלי לעצור את החיובים הבלתי חוקיים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט) דחה את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, בקובעו כי למרות שקיימת עילה לכאורית, בירור המקרים מחייב הוכחות פרטניות ביחס לכל לקוח ולקוח, ולכן ההליך הייצוגי אינו הדרך היעילה להכרעה.
המערערים לא ויתרו וערערו לבית המשפט העליון. הרכב השופטים בראשות המשנה לנשיא נעם סולברג, השופטת דפנה ברק-ארז והשופט עופר גרוסקופף, דן בשאלות עקרוניות הנוגעות לחובותיהן של חברות כרטיסי האשראי כ"מונעות נזק" במערכת התשלומים המודרנית.
השופט עופר גרוסקופף, שכתב את פסק הדין המרכזי, ניתח בהרחבה את מערכת היחסים המיוחדת שבין חברות כרטיסי האשראי ללקוחותיהן. גרוסקופף קבע כי חברות כרטיסי האשראי אינן רק "צינור טכני" להעברת כספים, אלא גופים פיננסיים בעלי מומחיות ומידע רב, עליהם חלות חובות הגינות ונאמנות מוגברות, הדומות לאלו של בנקים.
בסוגיית הליבה, קבעו שופטי הרוב (גרוסקופף וברק-ארז) כי לא ניתן להטיל על חברות האשראי חובה גורפת לעצור תשלומים מיוזמתן ללא פנייה מהלקוח, שכן הדבר עלול לפגוע בוודאות העסקית ובחופש החוזים. עם זאת, השופטים הכירו בקיומה של חובת גילוי ויידוע: כאשר בידי חברת כרטיסי האשראי הצטבר מידע המלמד על חשש ממשי לפעילות הונאתית מצד בית עסק מסוים (למשל, עקב ריבוי תלונות חריג), מוטלת עליה החובה להזהיר את לקוחותיה המתקשרים עם אותו עסק.
"התראה מסוג זה אינה חריגה כיום", ציין השופט גרוסקופף, והדגיש כי היא מהווה מנגנון מאוזן שמגן על הצרכן מבלי להפוך את חברת האשראי ל"שופטת" בעסקת היסוד. לאור זאת, הורה בית המשפט העליון על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בירור התובענה הייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי.
המשנה לנשיא נעם סולברג הציע מתווה מעט שונה. בעוד שגם הוא הסכים כי יש לקבל את הערעור ולבטל את דחיית הבקשה במחוזי, הוא סבר כי יש להשיב את הדיון לשלב אישור הבקשה (ולא לניהול התביעה עצמה) כדי לבחון בצורה עובדתית ומגודרת את הטענות גם ביחס להפרת הוראות חוק כרטיסי חיוב הספציפיות. בסופו של יום, הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור ולהכיר בכך שההליך הייצוגי הוא אכן הכלי המתאים להילחם בתופעה הנלוזה של ניצול הקשישים.
פסק הדין שולח מסר ברור לחברות הפיננסיות: האחריות לשלומו הכלכלי של הצרכן, ובמיוחד זה הפגיע, אינה מסתיימת בפעולה הטכנית של החיוב. עליהן לפקוח עין, לזהות דפוסים חשודים, ולשמש כשומר סף אמיתי במערך התשלומים הישראלי.
ע"א 7672/22
