סופו של "איש הקש": בית המשפט הורה על פינוי דירה ודחה טענות לחוזה למראית עין
לאחר סאגה משפטית שנמשכה למעלה מעשור, קבעה השופטת מיקה בנקי כי עסקת מכר הדירה בירושלים הייתה אמיתית ותקפה; הטענות כי הרוכש שימש כ"פרונט" בלבד לצורך הונאת בנק למשכנתאות נדחו בשל חוסר בראיות ונטל הוכחה מוגבר.
בית משפט השלום בירושלים שם קץ השבוע למחלוקת מורכבת ורבת שנים סביב הזכויות בדירת מגורים ברחוב חפץ חיים 18 בירושלים. בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ביום ה-15 בפברואר 2026, דחתה כבוד השופטת מיקה בנקי את טענותיהם של יורשי המוכר המנוח, לפיהן הסכם המכר שנחתם בשנת 2012 היה "הסכם למראית עין" שנועד אך ורק להוצאת כספי משכנתא במרמה מהבנק. השופטת הורתה על פינוי הנכס וקבעה כי הרישום על שם הרוכש יישאר על כנו.
תחילתה של הפרשה בנובמבר 2012, אז חתם יוסף מאיר יונה קלפהולץ, צעיר בן 21 באותה עת, על הסכם לרכישת הדירה ממר הורביץ המנוח תמורת 1.7 מיליון ש"ח. קלפהולץ, שעבד כנהגו ועוזרו של יזם מקרקעין בשם לנדא, טען כי רכש את הדירה על פי המלצתו של מעסיקו. לפי גרסתו, הוא שילם את ההון העצמי במזומן – חלקו בשקית במעמד החתימה – ונטל משכנתא להשלמת התמורה.
אולם, למרות שהזכויות נרשמו על שמו, קלפהולץ מעולם לא קיבל חזקה פיזית בדירה. בנכס המשיכו להתגורר נכדתו של המוכר, ליבי שלזינגר, ובעלה דוד אריה, מבלי לשלם דמי שכירות, למרות קיומו של חוזה שכירות שהוצג לבנק למשכנתאות.
לאחר פטירת המוכר המנוח בשנת 2019, הגיש בנו, יוחנן הורביץ, תביעה שכנגד וביקש לבטל את העסקה. לטענתו, קלפהולץ לא היה אלא "איש קש" של לנדא. הורביץ הבן טען כי אביו המנוח ולנדא רקחו מזימה ליצירת "עסקת דמי" כדי שלנדא יוכל לקבל מימון בנקאי שלא היה זכאי לו בדרכים אחרות.
במהלך המשפט הוצגו גרסאות רבות וסתירות מצד ההגנה. בשלב מסוים טען הורביץ כי מדובר ב"הסכם על תנאי" ובשלב אחר טען לזיוף של חוזה השכירות. השופטת בנקי לא חסכה את שבטה מגרסאות אלו, ותיארה אותן כ"פיתולי טענות והסברים דחוקים".
בפסק הדין הבהירה השופטת כי נטל ההוכחה לביטול חוזה בשל היותו "למראית עין" (לפי סעיף 13 לחוק החוזים) הוא כבד במיוחד, ודורש "רמת הוכחה מוגברת". "קיים קושי מובנה במתן אמון בעדות צד לחוזה שטוען שההסכם אינו משקף את האמת," כתבה השופטת, והוסיפה כי הקושי מתעצם כאשר מדובר ביורש המעיד על כוונת המרמה של אביו המנוח.
אחד המחדלים המרכזיים של ההגנה היה אי-זימונו של לנדא לעדות, למרות שהיה הדמות המרכזית בגרסתם. כמו כן, הנכדה המתגוררת בדירה, ליבי שלזינגר, לא התייצבה להעיד כדי לתמוך בטענה שחתימתה על חוזה השכירות זויפה. השופטת קבעה כי הימנעות זו פועלת לחובתם.
מנגד, "אותות האמת" תמכו בקלפהולץ: העסקה דווחה לרשויות המס, נרשמו הערות אזהרה, והבנק שחרר את כספי המשכנתא לאחר שקיבל אישור על תשלום ההון העצמי.
בסופו של יום, קיבל בית המשפט את התביעה העיקרית. השופטת הורתה לבני הזוג שלזינגר לפנות את הדירה עד ליום ה-31 במרץ 2026. בתביעה הכספית, נערך חישוב של דמי שימוש ראויים בסך 5,200 ש"ח לחודש לאורך 13 שנים, סכום שהגיע לכ-811 אלף ש"ח. עם זאת, מאחר שהורביץ פרע חלק מחוב המשכנתא לבנק במקום קלפהולץ (בסך של כ-823 אלף ש"ח), קבעה השופטת כי החיובים מקזזים זה את זה במלואם.
התביעה שכנגד נדחתה במלואה. השופטת בנקי פסקה כי הורביץ ושלזינגר יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 85,000 ש"ח.
ת"א (ירושלים) 52007-05-23
