דרמה בבית המשפט העליון: ה"סמינרים" החרדיים יוגדרו כ"עוסק" – הדרך לתביעות ייצוגיות נפתחה
השופט גרוסקופף קבע כי מוסדות מוכש"ר אינם יכולים ליהנות מחסינות כפולה: פסק הדין התקדימי מבטל את סילוק התביעה הייצוגית בעניין דמי המיון וקובע כי מדובר בפעילות עסקית לכל דבר ועניין
בפסק דין תקדימי ורחב יריעה שניתן ביום ה-17 בפברואר 2026 הכריע בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים באחת הסוגיות המורכבות והרגישות הנוגעות לפיקוח על מוסדות החינוך החרדיים בישראל. פסק הדין, שניתן על ידי המותב בראשות השופט עופר גרוסקופף, ובהסכמת השופט אלכס שטיין והשופטת דפנה ברק-ארז, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומעניק אור ירוק לניהול תובענה ייצוגית נגד רשתות החינוך החרדיות הגדולות בגין גביית דמי מיון ורישום.
במרכז הפרשה עומד המערער, פנחס כהן שביקש לרשום את בתו לסמינרים שונים המשתייכים למשיבות: עמותת בית יעקב – דרכי רחל, מכון בית יעקב למורות (חל"צ) בע"מ ומרכז בית יעקב בארץ ישראל. לצורך כך, הוא נדרש לשלם סכומי כסף שנעו בין 150 ל-200 ש"ח כ"דמי רישום" או עבור "מבחני הישגים", גם במקרים שבהם בתו כלל לא זומנה להמשך הליכי המיון.
ההליך המשפטי עבר "דרך חתחתים" כהגדרת השופט גרוסקופף. בתחילה הגיש כהן תביעה אזרחית בטענה שהסמינרים הם "עוסק", אך בעקבות טענות המוסדות כי מדובר בפעילות ציבורית, הוא הסתלק מהתביעה והגיש בקשה חדשה לבית המשפט לעניינים מנהליים תחת ההגדרה של "רשות". אז נוצר מצב אבסורדי: הסמינרים טענו מחד כי אינם "רשות", ומאידך כי אינם "עוסק", ובכך ניסו ליצור מרחב חסינות שבו לא ניתן לתבוע אותם ייצוגית כלל.
השופט גרוסקופף דחה גישה זו מכל וכל. הוא קבע כי אמנם הסמינרים אינם "רשות" לעניין גביית התשלומים (פרט 11 לתוספת השנייה), אך הם בהחלט עונים להגדרת "עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן (פרט 1 לתוספת). השופט הסביר כי מוסדות אלו פועלים בסביבה תחרותית, מפעילים מערך ארגוני מקצועי ומפעילים שיקול דעת כלכלי בבחירה לגבות תשלום עבור המיונים, מה שמעניק לפעילות אופי עסקי מובהק.
בניתוח משפטי מעמיק, השתמש השופט גרוסקופף במושג הפילוסופי של ויטגנשטיין – "דמיון משפחתי". הוא הסביר כי אין צורך שכל עוסק יהיה חנות מכולת או רשת שיווק; גם גופים ללא כוונת רווח המספקים שירותים חיוניים כמו חינוך או בריאות יכולים להיחשב כעוסקים כאשר הם פועלים מול לקוחותיהם במערכת יחסים הכוללת פערי כוחות.
השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה דגשים משלה, וציינה כי השילוב של פעילות בעלת אופי ציבורי עם פן פרטי-מסחרי הוא מאפיין בולט של גופים דו-מהותיים. לדבריה, המסקנה כי המוסדות הם עוסקים הולמת את תכלית חוק תובענות ייצוגיות – מתן זכות גישה לבית המשפט לאוכלוסיות שמתקשות לפנות אליו כיחידים. היא הדגישה במיוחד את הקושי של פרט בחברה קהילתית סגורה להתעמת משפטית מול מוסד חינוך שבו הוא חפץ שילדיו ילמדו, דבר שמחזק את הצורך בהליך קיבוצי ואנונימי.
פסק הדין נוגע גם ברקע החברתי הכאוב של הליכי המיון בסמינרים, הכולל היסטוריה של טענות לאפליה עדתית נגד תלמידות ממוצא ספרדי. השופטים ציינו כי למרות הנחיות משרד החינוך, הציות להן אינו מלא, וכי התלמידות והוריהן ניצבים מול עסקאות מסוג "Take it or leave it" ללא יכולת אמיתית להשפיע על התנאים.
משרד החינוך סבר בתחילה כי יש לסלק את הבקשה על הסף, אך בית המשפט הבהיר כי המדינה אינה מסוגלת לפקח על כל התקשרות פרטנית, ולכן התביעה הייצוגית היא הכלי ההכרחי להגנה על זכויות ההורים.
בסיכומו של דבר, בית המשפט העליון הורה על ביטול פסק הדין של הערכאה קמא ועל השבת ההליך לבית המשפט המחוזי כדי שידון בבקשת האישור המתוקנת. בנוסף לניצחון המשפטי, נפסקו לטובת המערער הוצאות משפט משמעותיות בסך 60,000 ש"ח, שישולמו בחלקים שווים על ידי שלוש רשתות החינוך.
עע"מ 2956/22
