עמותת "מפעלות שמחה" ויפה דרעי יפצו במיליוני שקלים על עיכוב בפינוי המבנה
בית המשפט המחוזי דחה את מרבית טענות העמותה למצגי שווא וקבע כי עליה לשלם דמי שכירות מלאים על חודשי העיכוב בפינוי. עם זאת, נדחו תביעות ההקדש לפיצוי בגין "חורבן" המבנה ופיצויים מוסכמים כפולים עקב היעדר הוכחות מספקות
ביום 17 בפברואר 2026, פרסמה השופטת שירלי רנר מבית המשפט המחוזי בירושלים את פסק הדין בתיק סבוך וממושך שנסוב סביב מבנה בשכונת הבוכרים, אשר שימש בעבר כבית אבות והושכר לעמותת "מפעלות שמחה" לצורך הקמת מוסד חינוכי. במוקד המחלוקת עמדו דמי שכירות שלא שולמו לאחר תום תקופת החוזה, טענות לנזקים קשים למבנה, וערבותה האישית של יפה דרעי, מי שניהלה את העמותה בעת הרלוונטית.
תחילת הפרשה בשנת 2016, אז נחתם הסכם בין הקדש בית אבות "שיבה טובה" לעדת הבוכרים לבין עמותת "מפעלות שמחה". העמותה שכרה את המבנה, ששימש עד אז כבית חולים סיעודי, במטרה להפעיל בו בית ספר ופנימייה. דמי השכירות הועמדו על 200,000 ש"ח לחודש, ותקופת השכירות נקבעה לארבע שנים, עד אוגוסט 2020. יפה דרעי חתמה על ערבות אישית להתחייבויות העמותה.
המשבר פרץ עם תום תקופת השכירות. בעוד ההקדש דרש את פינוי הנכס, העמותה נותרה בו עד למאי 2021, כשהיא מעלה טענות בדבר קשיים כלכליים שנוצרו בעקבות משבר הקורונה וצורך במציאת חלופה.
התביעה המרכזית של ההקדש התקבלה ברובה בכל הנוגע לדמי השכירות בתקופה שלאחר תום החוזה. העמותה טענה כי פינתה חלקים מהנכס קודם לכן וכי הובטחו לה הנחות בשל הקורונה, אך השופטת רנר קבעה כי לא הוצגה כל אסמכתא בכתב לסיכומים אלו.
"מהתכתובת עולה כי התובע שב ודורש את פינוי הנכס תוך תשלום דמי השכירות", ציינה השופטת. לפיכך, חויבו הנתבעות לשלם סך של 1,726,000 ש"ח בגין דמי שכירות עבור התקופה שבין אוגוסט 2020 למאי 2021. בנוסף, חויבו הנתבעות בתשלום עבור חובות סולר (45,000 ש"ח) ומים (כ-11,300 ש"ח) שנותרו פתוחים מתחילת התקופה.
לצד ההצלחה בגביית דמי השכירות, נחלה התביעה כישלון בטענותיה לנזקים פיזיים למבנה. ההקדש טען כי הנכס הוחזר במצב של "חורבן" ודרש פיצוי של 2 מיליון ש"ח, תוך הצגת תמונות המראות הרס של מערכות מיזוג, כיבוי אש ומעליות.
אולם, השופטת רנר נקטה בגישה סקפטית כלפי היעדר הראיות המקצועיות. למרות הצהרות מוקדמות, ההקדש נמנע מהגשת חוות דעת שמאי או זימון עדים רלוונטיים מעיריית ירושלים (השוכרת הנכנסת). "לא די באמור בתצהיר התובע ובתמונות כדי להוכיח את הנזק האמור, ודאי לא לגובהו", קבעה השופטת ודחתה ראש נזק זה במלואו. גם התביעה לפיצוי מוסכם בסך 10,000 ש"ח ליום איחור נדחתה, בנימוק שמדובר בכפל פיצוי אסור על דמי השכירות שכבר נפסקו.
הנתבעות הגישו תביעה שכנגד בסך מיליוני שקלים. הן טענו כי ההקדש הטעה אותן בנוגע למצב התשתיות וכי נאלצו להשקיע מאות אלפי שקלים בשיפוצים.
השופטת דחתה טענה זו מכל וכל, בהסתמכה על סעיף ה-"AS-IS" בחוזה. נקבע כי העמותה הביאה אנשי מקצוע מטעמה (אדריכלים ומהנדסים) עוד בטרם החתימה, וידעה היטב כי היא שוכרת מבנה ישן הטעון התאמה. "התובעת שכנגד לא פעלה בשום שלב לבטל את ההסכם לאחר חתימתו על אף שכבר הייתה מודעת לשיטתה ל'גריעות התנאים'", נכתב בפסק הדין.
באשר ליפה דרעי, בית המשפט דחה את ניסיונה להשתחרר מהערבות האישית בטענה שחדלה לכהן בתפקיד רשמי בעמותה. נקבע כי הערבות שנתנה הייתה "בלתי חוזרת" וכי היא חלה גם על נזקי ההפרה הנובעים מאי-פינוי המושכר במועד.
בסיכומו של עניין, חויבו עמותת "מפעלות שמחה" ויפה דרעי לשלם להקדש את דמי השכירות והחובות הנלווים, בניכוי ערבות בנקאית בסך 300,000 ש"ח שכבר מומשה. בנוסף, חויבו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח ובהוצאות משפט. התביעה שכנגד נדחתה במלואה.
ת"א 48089-11-21
