מחיר הפרידה: חתן לשעבר חויב להשיב 1.7 מיליון ש"ח לאבי גרושתו
בית משפט השלום בראשון לציון קיבל את תביעתו של חי נאמן, וקבע כי מיליוני השקלים שהועברו לחתנו לשעבר בשנת 2016 ניתנו כהלוואה למניעת קריסת עסקיו, ולא כמתנה כפי שטען החתן. השופטת משאלי-שלומאי: "גרסת התובע הייתה עקבית וסדורה, אל מול גרסה הפכפכה ומלאת סתירות של הנתבע"
מערכות יחסים משפחתיות המערבות סכומי כסף גדולים מסתיימות לא פעם בכותלי בית המשפט, במיוחד כאשר הקשר המשפחתי מתפרק. בפסק דין שניתן ביום 23 בפברואר 2026 בבית משפט השלום בראשון לציון, הוכרעה מחלוקת כספית משמעותית בין אב לחתנו לשעבר, בשאלה המלווה סכסוכים משפחתיים רבים: האם כסף שהועבר מהורה לילדיו הוא הלוואה שיש להשיב, או שמא מדובר במתנה שניתנה מתוך רצון להיטיב?
כבוד השופטת ליאור משאלי-שלומאי קיבלה במלואה את תביעתו של מר חי נאמן , מייסד חברת "איזוטופ", והורתה לחתנו לשעבר, יובל שרון, להשיב לו סכום של כ-1.7 מיליון ש"ח בתוספת הוצאות משפט משמעותיות.
תחילת הפרשה בשנת 2016. יובל שרון היה נשוי למאיה, בתו של חי נאמן, וניהל את חברת "המבדקה לבניין ותשתית בע"מ". לטענת נאמן החתן פנה אליו בבקשת עזרה דחופה עקב קשיים תזרימיים קשים שבהם הייתה מצויה החברה שלו. נאמן טען כי יובל הבהיר שאינו מבקש "נדבה" אלא הלוואה, וכי יוכל להשיבה ברגע שיגבה חובות מלקוחותיו.
ביום 18 בינואר 2016, העביר נאמן סכום מדויק של 1,723,000 ש"ח לחשבונם המשותף של יובל ומאיה. הכסף הושג באמצעות מימוש קופות גמל וקרנות השתלמות של נאמן ורעייתו, רנה. אולם, עם גירושי הזוג בשנת 2021, עלתה הדרישה להשבת הכסף – דרישה שסורבה על ידי יובל, בטענה כי מדובר במתנה שניתנה כחלק מהתמיכה המשפחתית השוטפת.
בפסק הדין ניתחה השופטת משאלי-שלומאי את "חזקת המתנה", הקובעת כי ביחסי קרבה מיוחדים (כמו הורים וילדים), נטל ההוכחה כי הכסף אינו מתנה מוטל על הנותן. עם זאת, השופטת קבעה כי נאמן הצליח להרים נטל זה ולהוכיח כי כוונת הצדדים הייתה למתן הלוואה.
השופטת מתחה ביקורת נוקבת על מהימנותו של יובל שרון – "יובל הציג גרסאות סותרות והפכפכות לאורך ההליך כולו", צוין בפסק הדין. בעוד שבכתב ההגנה טען יובל כי הכסף נועד לצרכי מחיה אישיים ולמימון רמת חיים גבוהה, בעדותו בבית המשפט הודה כי היה קשר בין הכסף לבין הפעילות העסקית והצורך התזרימי של חברת המבדקה.
לעומת זאת, גרסתו של נאמן נמצאה עקבית ונתמכה בראיות חיצוניות. אחת הראיות המרכזיות הייתה דיווח ששלח נאמן לבנק יומיים לאחר העברת הכסף, שבו נרשם במפורש כי מדובר ב"הלוואה משפחתית". השופטת ציינה כי גם העובדה שהסכום לא היה "עגול" (1,723,000 ש"ח), אלא שיקף צורך מדויק לתשלום משכורות וספקים, מחזקת את הטענה כי מדובר בהלוואה למטרה עסקית מוגדרת.
בית המשפט דחה את טענתו של יובל כי עליו להשיב לכל היותר רבע מהסכום (בטענה כי חצי מהכסף שייך לרעייתו של חי וחצי מהחוב מוטל על מאיה). השופטת קבעה כי לפי חוק החוזים, נאמן רשאי לדרוש את מלוא החיוב, ויובל ומאיה חבים בו "ביחד ולחוד".
בסופו של יום, פסק הדין קיבל את התביעה במלואה. יובל שרון חויב לשלם לחי נאמן 1,723,000 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מאוקטובר 2020 (30 יום לאחר משלוח מכתב ההתראה). בנוסף, בשל היקף ההליך, חויב יובל בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 85,000 ש"ח. השופטת חתמה את פסק הדין בקביעה כי למרות היעדר הסכם בכתב – דבר נפוץ בהלוואות משפחתיות המבוססות על אמון – הראיות במקרה זה מוליכות למסקנה חד-משמעית כי הכסף לא ניתן כמתנה.
ת"א 4168-04-22
