המלכודת שבצוואה: תבעה את חלקה ברכוש המשותף – ואיבדה את ירושת המיליונים
פסק דין דרמטי של בית המשפט המחוזי בתל אביב חושף את "שיניו" של סעיף הסילוקין בצוואות; אלמנה שדרשה הכרה בזכויותיה מכוח חזקת השיתוף מצאה עצמה מנושלת מהצוואה, בעוד זכויותיה ברכוש צומצמו משמעותית בשל ההבחנה בין השבחה "אקטיבית" ל"פסיבית".
בפסק דין תקדימי ומנומק היטב שניתן ביום ה-25 בפברואר 2026, הכריע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתה כערכאת ערעור על ענייני משפחה (לפני השופטים נפתלי שילה – אב"ד, אמיר ויצנבליט ויחזקאל אליהו), באחת הסוגיות הנפיצות והמורכבות ביותר בדיני ירושה: המתח שבין זכותו של בן זוג לתבוע שיתוף בנכסים לבין "תניית סילוקין" בצוואה הקובעת כי מי שיעז להתנגד לה – ינושל.
סיפור המעשה מתחיל בפטירתו של ס.ש. ז"ל בשנת 2018, איש עסקים אמיד שהלך לעולמו בגיל 90. המנוח הותיר אחריו שני ילדים מנישואין קודמים ואת רעייתו, עמה חי כידוע בציבור מאז אמצע שנות ה-90 ועד שנישאו רשמית ב-2015. בצוואתו, שהופקדה שנים קודם לכן, חילק המנוח את נכסיו בין ילדיו לאשתו, אך הוסיף "תעודת ביטוח" משפטית: סעיף סילוקין הקובע כי כל אדם שיתנגד לקיום הצוואה או לאיזו מהוראותיה "מכל סיבה שהיא", יאבד את זכותו בעיזבון ויסתפק בשקל אחד בלבד.
כדי להדק את הקשר, החתים המנוח את ילדיו ואת אשתו על "כתב התחייבות" עוד בחייו, בו הבטיחו כולם לכבד את רצונו "כפי שהוא". אלא שמיד לאחר פטירתו, החלו הלהבות המשפטיות לעלות. בעוד הצוואה קוימה ללא התנגדות, הגישה האלמנה תביעה רכושית נפרדת נגד הילדים. היא טענה כי מכוח חזקת השיתוף, מחצית מהנכסים והשבחתם שנצברו במהלך שנותיהם יחד שייכים לה קניינית, ללא קשר למה שנכתב בצוואה.
המאבק המשפטי הגיע לשיאו בשאלה: האם תביעה להגדלת "מסת העזבון" (כלומר, טענה שחלק מהרכוש שייך לאלמנה ולא למנוח) נחשבת ל"התנגדות" המפעילה את סעיף הסילוקין?
בית המשפט המחוזי נחלק בדעותיו. השופטים נפתלי שילה ויחזקאל אליהו (דעת הרוב) קבעו כי האלמנה אכן הפרה את תנית הסילוקין. השופט שילה הדגיש כי המנוח ביקש למנוע בדיוק את "הקרבות המשפטיים" הללו. לדבריו, האלמנה ידעה על תוכן הצוואה כשרשמה את כתב ההתחייבות, והגשת התביעה הרכושית סותרת חזיתית את רצון המנוח ואת המצג שיצרה כלפיו בחייו. כתוצאה מכך, היא איבדה את כל המניות והנכסים שהוקצו לה בצוואה.
מנגד, בדעת מיעוט מרתקת, סבר השופט אמיר ויצנבליט כי אין להפעיל את תניית הסילוקין. לגישתו, תביעה המוגשת בתום לב למימוש זכויות קנייניות של בן זוג אינה צריכה להוביל ל"קנס" כה כבד. הוא הזהיר מפני מצב שבו אלמנות יחששו לעמוד על זכויותיהן הבסיסיות מחשש שיאבדו את הכל, דבר שפוגע בזכות הגישה לערכאות.
למרות הנישול מהצוואה, האלמנה זכתה להכרה מסוימת בזכויותיה הקנייניות בחברת "ל'", המחזיקה בחלק מקבוצת ד"ס. עם זאת, המחוזי קיבל את ערעור הילדים וצמצם משמעותית את הסכום שנפסק לה בבית המשפט לענייני משפחה.
בית המשפט עמד על ההבחנה שבין השבחה אקטיבית (הנובעת מעבודה ומאמץ) לבין השבחה פסיבית (עליית ערך שוק או נדל"ן ללא קשר למאמץ הצדדים). נקבע כי האלמנה לא הוכיחה שעליית ערך הנדל"ן של החברה הייתה אקטיבית, ולכן היא זכאית למחצית רק מההשבחה האקטיבית של הפעילות העסקית.
בסיכומו של דבר, במקום לקבל 32% ממניות החברה כפי שנקבע בערכאה הדיונית, פסק המחוזי כי האלמנה תקבל פיצוי כספי של כ-5.96 מיליון ש"ח בלבד (בתוספת ריבית והצמדה). השופט שילה הבהיר כי בנסיבות של סכסוך כה קשה, לא ראוי להפוך את הצדדים לשותפים עסקיים בעל כורחם, ויש להעדיף תשלום מזומן על פני העברת מניות.
פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לכל יורש השוקל לנהל הליכים משפטיים מול צוואה הכוללת תניות סילוקין. כפי שסיכם השופט ויצנבליט בסיפא של פסק הדין, המנוח ביקש להימנע מהליכים משפטיים לאחר לכתו – רצון שלמרבה הצער לא הוגשם.
עמ"ש 23006-06-25
