סוף פסוק לדוקטרינת השקר? העליון דחה את בקשת המיליונים של שמעון דדון
השופט יחיאל כשר הבהיר כי גם עבור המצדדים ב-"חזקת השקר", אי-הצגת מסמכים אינה שקולה לעדות שקר מכוונת; המבקש, שדרש 2.3 מיליון ש"ח וזכה בפחות מאחוז מהסכום, נותר עם פסיקת השלום המקורית.
בהחלטה מעניינת דחה השופט יחיאל כשר מבית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור של שמעון דדון נגד איש העסקים דורון עמיר. ההחלטה, שניתנה ביום 24 בפברואר 2026, לא רק חותמת סכסוך עסקי ארוך שנים שהחל ב-2017, אלא גם שופכת מים צוננים על הניסיונות להרחיב את "חזקת השקר" – דוקטרינה שנויה במחלוקת המאפשרת לדחות גרסת בעל דין במלואה אם נמצא ששיקר בנקודה מרכזית.
תחילת הפרשה בשיתוף פעולה עסקי בין המבקש, שמעון דדון, לבין המשיב, דורון עמיר וחברת ד. עמיר ושות' בע"מ. דדון, שהיה באותה עת "חייב מוגבל באמצעים" עם תיקים פתוחים בהוצאה לפועל, טען כי הביא לקשר העסקי פרויקטים יוקרתיים מול חברת כימיקלים לישראל (כי"ל): הקמת מתחם מגורים ומשרדים באתיופיה ואספקת מבנים בסדום.
בשל מצבו הכלכלי, הוסכם כי ההתקשרות מול כי"ל תתבצע דרך החברה של עמיר. המחלוקת המרכזית ניצתה סביב חלוקת הרווחים: דדון טען להסכם בעל-פה המקנה לו 50% מהרווחים לאחר כיסוי חובותיו, בעוד עמיר טען כי דדון היה שכיר בחברה הזכאי לבונוס של 30% בלבד. דדון העריך את חלקו ב-2.3 מיליון ש"ח והגיש תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע.
בית משפט השלום בבאר שבע, מפי השופטת ע' קויפמן, קיבל את גרסת המשיבים כמעט במלואה. השופטת קבעה כי חלוקה של 50-50 אינה סבירה בהתחשב בכך שהחברה נשאה בכל הסיכונים והערבויות. בסופו של יום, לאחר חישוב ההוצאות והסכומים שדדון כבר קיבל (כולל תשלומים לרעייתו), נפסק לטובתו סכום פעוט של 26,287 ש"ח בלבד – פחות מ-1% מסכום התביעה המקורי.
דדון לא ויתר וערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' פרסקי, י' ייטב ו-י' דנינו), אך ערעורו נדחה. המחוזי אימץ את ממצאי השלום וקבע כי דדון לא הצליח להוכיח שהמשיב הסתיר מסמכים באופן המצדיק את העברת נטל הראיה.
בבקשת רשות הערעור לעליון, הציב דדון את שאלת "חזקת השקר" במרכז הבמה. לטענתו, עמיר התנהל כ-"בעל דין שקרן" בכך שנמנע מהגשת מסמכי הנהלת חשבונות רלוונטיים, ועל כן היה על ביהמ"ש להפוך את נטלי ההוכחה או לדחות את גרסת המשיב כליל.
השופט יחיאל כשר, המוכר בסקפטיות שלו כלפי הדוקטרינה הזו, לא קנה את הטיעון. הוא הזכיר כי כבר בפסק דין קודם (עניין נעים) הביע ספק אם מדובר בכלל בהלכה מחייבת. "המקרה דנן איננו המקרה המתאים לעריכת הדיון בשאלות אלו", פסק כשר, וציין כי דדון העלה את הטענה לראשונה רק בשלב הערעור במחוזי – טעם מספיק לדחייה על הסף.
בגוף ההחלטה, השופט כשר עשה סדר בהגדרות המשפטיות. הוא הסביר כי גם המצדדים ב-"חזקת השקר" (כמו השופט אלכס שטיין בעבר) דורשים הוכחה של "עדות שקרית מכוונת" בליבת המחלוקת. במקרה זה, ביהמ"ש השלום מעולם לא קבע שעמיר שיקר במכוון בעדותו.
יתרה מכך, השופט כשר הבחין בין "מחדל ראייתי" לבין "שקר". הסנקציה על אי-הבאת מסמכים היא "חזקה ראייתית" (שאילו הובאו, היו פועלים לרעת הצד שנמנע מהבאתם), אך אין בכך כדי להוביל לדחייה אוטומטית של כל גרסת בעל הדין כפי שדורשת חזקת השקר. "לשיטת המבקש… אין בסיס אף בעמדתם של המצדדים בהכרה בקיומה של 'חזקת השקר'", כתב השופט.
החלטת העליון מדגישה כי ב-"גלגול שלישי", ביהמ"ש לא ייטה להתערב באופן שבו הערכאות הקודמות יישמו את הדין על עובדות המקרה, ובטח שלא ימהר לקבוע הלכות עקרוניות על בסיס טענות שלא הוכחו עובדתית. המבקש, שקיווה להפוך את הקערה באמצעות דוקטרינה משפטית מורכבת, נאלץ להסתפק בסכום הפיצוי הזעום שנפסק לו מלכתחילה, ללא צו להוצאות בערכאה זו מאחר ולא נתבקשה תגובה.
המסר לעורכי הדין ברור. דוקטרינת "חזקת השקר" אינה "מילת קסם" שיכולה לרפא כשלים בהוכחת התביעה בערכאות הדיוניות, ובוודאי שלא ניתן להרחיבה למקרים של מחלוקות על גילוי מסמכים.
רע"א 27655-10-25
