ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסיקת השכר הראוי של הבורר בשל פגיעה בזכות הטיעון
משרד עורכי הדין גבי מיכאלי דרש למעלה מ-5 מיליון ש"ח ממשפחת אלבק בגין ייצוג בסכסוך ירושה סבוך, אך מצא עצמו נדרש להחזיר כספים ללקוחותיו. השופטת בלהה טולקובסקי אישרה את דחיית אכיפת ההסכמים בשל היותם "חוזים אחידים מקפחים", אך פתחה פתח לדיון מחודש בשכר הראוי.
דרמה משפטית שהחלה לפני למעלה מעשור הגיעה ביום 24 בפברואר 2026 לנקודת הכרעה משמעותית בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. השופטת בלהה טולקובסקי, סגנית נשיאה, נדרשה להכריע בבקשות צולבות לאישור וביטול פסק בוררות שניתן על ידי הבורר, עו"ד רון ישראלי, בסכסוך שכר טרחה מר בין משרד עורכי הדין "גבי מיכאלי, נירה אשכנזי ושות'" לבין לקוחותיו לשעבר, בני משפחת אלבק.
תחילתו של הסיפור בשנת 2012, אז החל המשרד לייצג את המשיבים – אורית, סלמן ויוסף אלבק – בסדרת הליכים משפטיים ממושכים בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. הסכסוך המשפחתי נסוב סביב רכושו ועזבונו של סב המשפחה, כאשר המבקש ייצג את בני המשפחה הן בתביעה לביטול מתנת מקרקעין שהגיש הסב והן בהתנגדות לצוואתו המאוחרת. המאמץ המשפטי נשא פרי, ובשנת 2021 ניתן פסק דין שקיבל את כל טענות המשיבים, אישר את המתנה וקבע כי סלמן הוא היורש היחיד.
אלא שההצלחה המקצועית הפכה במהרה לשדה קרב משפטי על שכר הטרחה. המבקש הגיש תביעה לאכיפת הסכמי שכר הטרחה שנחתמו ב-2012 וב-2016, ודרש מהמשיבים סכום עתק של 5,422,681 ש"ח. מנגד, המשיבים טענו כי המבקש החתים אותם על הסכמים "בסכומים חריגים, מופרזים ובלתי סבירים", תוך ניצול מצוקתם וחוסר הבנתם.
הבורר שדן בתיק קבע קביעה תקדימית ומטלטלת: הוא ראה בהסכמי שכר הטרחה "חוזה אחיד" שנוסח מראש על ידי עורך הדין לשימוש עם לקוחות רבים. הבורר מצא כי התניות המחייבות תשלום שכר טרחה מלא גם במקרה של הפסקת ייצוג, ללא קשר לעבודה שבוצעה בפועל, הן תניות מקפחות הנוגדות את תקנת הציבור. לפיכך, הבורר דחה את תביעת האכיפה ופסק למבקש "שכר ראוי" בלבד בסך של כ-475,000 ש"ח. באופן אירוני, מאחר שהמבקש כבר גבה סכומים משמעותיים מהמשיבים במהלך השנים, קבע הבורר כי עליו להחזיר להם למעלה מ-200,000 ש"ח.
המבקש עתר לביטול פסק הבוררות. בערעורו טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהעלה מיוזמתו טענות על "חוזה אחיד" שלא נטענו כלל על ידי המשיבים. עוד נטען כי הבורר פגע בזכות הטיעון של המבקש כאשר פסק "שכר ראוי" למרות שהמבקש עתר לסעד של אכיפה בלבד ולא ניתנה לו הזדמנות להוכיח מהו השכר הראוי המגיע לו.
בפסק דינה המפורט, השופטת טולקובסקי קיבלה חלקית את עמדת המבקש. היא בחרה להשאיר על כנה את ההחלטה שלא לאכוף את הסכמי שכר הטרחה המקוריים. השופטת הבהירה כי קביעות הבורר בעניין אי-חוקיות התניות המקפחות מבוססות על הדין המהותי ועל ההלכה הפסוקה, וכי גם אם הבורר טעה ביישום הדין, אין זו עילה לביטול פסק בוררות.
עם זאת, השופטת מתחה ביקורת על הדרך שבה נקבע גובה "השכר הראוי". היא ציינה כי המבקש הבהיר לאורך כל הדרך כי הוא תובע אכיפה בלבד ולא ביקש סעד חלופי של שכר ראוי. משכך, הוא לא הגיש ראיות או חוות דעת מומחה מטעמו לעניין גובה השכר הראוי. הבורר, בניסיונו להיות יעיל ולהכריע בסכסוך במהירות, הסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים בלבד.
"פסיקת שכר ראוי על בסיס חוות דעת שהוגשה מטעם המשיבים, מבלי שהובהר למבקש… כי בכוונת הבורר לדון ולהכריע בשאלת השכר הראוי, מהווה פגיעה בזכות הטיעון", קבעה השופטת. היא הדגישה כי שכר ראוי אינו "ידיעה שיפוטית" ויש להוכיחו בראיות.
לפיכך, הורתה השופטת על ביטול חלקי של פסק הבוררות בכל הנוגע לסכום השכר הראוי. היא העניקה למשרד עורכי הדין "הזדמנות אחרונה": המבקש יוכל להודיע עד מרץ 2026 אם הוא מעוניין להגיש תביעה חדשה ומסודרת לפסיקת שכר ראוי. אם לא יעשה כן, יעמוד פסק הבוררות המקורי (על כל משמעויותיו הכספיות לרעת המשרד) בעינו.
פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה לעורכי דין המנסחים הסכמי שכר טרחה "דרקוניים", אך באותה נשימה הוא מזכיר כי גם בבוררות, היעילות הדיונית אינה יכולה לבוא על חשבון עקרונות הצדק הטבעי וזכותו של אדם להשמיע את קולו ולהציג את ראיותיו בטרם ייחרץ גורלו הכספי.
ת"א 1911-12-25
