ניצחון היסטורי למכון ז'בוטינסקי: מכתבו הנדיר של יוסף טרומפלדור ישוב לארכיון הלאומי
בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע פה אחד: המכתב המרגש שנשלח לאב שכול ב-1916 הוא "קניין תרבותי" שאינו מיועד למסחר פרטי. השופטת וילנר קבעה חזקה משפטית תקדימית: ארכיונים ציבוריים אינם מוכרים את אוצרותיהם, ועל המחזיק הפרטי מוטל הנטל להוכיח כי הפריט יצא מרשותם כדין.
בפסק דין דרמטי שניתן ביום 25 בפברואר 2026, הכריע בית המשפט העליון באחת הסוגיות המרתקות והחשובות ביותר הנוגעות לשימור המורשת הלאומית של מדינת ישראל. הרכב השופטים, בראשות כבוד השופטת יעל וילנר ובהשתתפות השופטים עופר גרוסקופף ויחיאל כשר, קיבל את ערעורו של מכון ז'בוטינסקי והורה על השבתו של מכתב נדיר בכתב ידו של יוסף טרומפלדור לידי המכון, לאחר שנעלם מארכיונו בנסיבות עלומות והועמד למכירה פומבית בסכום עתק.
שורשיו של הסיפור נעוצים בשדות הקרב עקובי הדם של חצי האי גליפולי בשנת 1916. יוסף טרומפלדור, אז סגן מפקד "גדוד נהגי הפרדות", כתב מכתב תנחומים מרגש ליהושע הרשל ורטהיימר, שבנו בנימין נפל בקרב. טרומפלדור חתם את המכתב במילים המהדהדות את מורשתו: "תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל".
המכתב, שנשא את חותמת "מוזיאון בית"ר" (שמו הקודם של מכון ז'בוטינסקי), היה חלק מארכיונו האישי של טרומפלדור שהופקד במכון לפני עשרות שנים. אלא שבשנת 2019 הופתעו אנשי המכון לגלות את המכתב מככב בכותרות העיתונים, כשהוא מוצע למכירה פומבית על ידי המשיב, אספן האמנות זוהר שלומוב, במחיר פתיחה של 100,000 דולר. שלומוב טען כי רכש את המכתב כדין מעזבונו של אספן יהודי-אמריקאי תמורת 600 דולר בלבד, והעלה השערה כי המכון מכר את המכתב בעבר כדי לממן את פעילותו.
בית המשפט המחוזי דחה בתחילה את תביעת המכון, אך השופטת יעל וילנר, בכתיבה משפטית מעמיקה, הפכה את הקערה על פיה. בלב פסק הדין עומדת קביעה עקרונית: לארכיונים ציבוריים, כמו מכון ז'בוטינסקי, יש "DNA" של שימור ולא של מסחר.
השופטת וילנר קבעה חזקה עובדתית חדשה, לפיה מוסדות ציבוריים המוקדשים לזיכרון הלאומי אינם סוחרים בפריטים שברשותם. "ניסיון החיים מלמד כי ארכיונים ציבוריים… שכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים, ככלל, בפריטים ארכיוניים שברשותם", כתבה. כתוצאה מכך, נטל ההוכחה עבר לשלומוב – היה עליו להוכיח כי המכתב יצא מהמכון בדרך חוקית, נטל אותו לא הצליח להרים.
סוגיה משפטית מרכזית נוספת הייתה "תקנת השוק". שלומוב טען כי גם אם המכתב נגנב בעבר, הוא רכש אותו בתום לב ובתמורה, ולכן הבעלות צריכה להישאר אצלו. בית המשפט העליון דחה טענה זו מכל וכל. השופטים קבעו כי סכום של 600 דולר עבור מכתב שערכו ההיסטורי לא יסולא בפז (ושמוערך ב-100,000 דולר בשוק החופשי) אינו מהווה "תמורה ממשית".
השופט גרוסקופף הוסיף הערה חשובה, המסתמכת על "הלכת כנען" המפורסמת, וקבע כי תקנת השוק לא נועדה להגן על מי שרוכש "מציאות" (windfalls) במחיר מגוחך כאשר מדובר בנכס בעל ערך נסתר. בעוד שהרוכש חשב שמדובר בפריט זול, הערך ההיסטורי הלאומי שלו מחייב סטנדרט אחר של בדיקה ותמורה.
פסק הדין מהווה אבן דרך בהגנה על "קניין תרבותי". השופטים הדגישו כי נכסים כמו מכתבו של טרומפלדור אינם סחורה רגילה. הם חלק מהזהות הלאומית והזיכרון הקולקטיבי. היועצת המשפטית לממשלה, שהתייצבה להליך, טענה כי האינטרס הציבורי מחייב שהמכתב יוחזק בידיים ציבוריות המבטיחות את נגישותו למחקר וחינוך, ועמדה זו התקבלה במלואה.
למרות קבלת הערעור, בית המשפט החליט שלא להשית הוצאות על שלומוב בערעור, ואף התיר לו להשאיר בידיו 20,000 ש"ח שנפסקו לטובתו במחוזי, וזאת כהכרה מסוימת בחלקו ב"גילוי" המכתב והבאתו לידיעת הציבור, פעולה שבסופו של דבר אפשרה את השבתו הביתה.
המכתב, שהיה אמור להימכר למרבה במחיר לאוסף פרטי, יחזור כעת למקומו הטבעי בארכיון מכון ז'בוטינסקי, שם יישמר לדורות הבאים כעדות לגבורתו של טרומפלדור ולפרק מכונן בתולדות הציונות.
ע"א 8922/22
