מהלומה לנהגי כביש 6: ביה"מ דחה בקשה לייצוגית במיליארד שקל נגד "דרך ארץ"
השופט אברהים בולוס קבע כי גביית "דמי הגבייה" ממנויי הווידאו חוקית וכי המידע באתר האינטרנט נגיש מספיק לצרכן הממוצע; המבקשים, שטענו להסתרת מסלול ה"פסקל" הזול יותר ולניצול מעמד מונופוליסטי, חויבו בהוצאות של 20,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי בחיפה פרסם פסק דין המהווה ניצחון משמעותי לחברת "דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ", מפעילת המקטע המרכזי של כביש 6. השופט אברהים בולוס דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית רחבת היקף, אשר נאמדה בחוות דעת המומחים מטעם התובעים בסכום דמיוני של למעלה מ-1.8 מיליארד ש"ח. בלב התביעה עמדה הטענה כי החברה מטעה את לקוחותיה וגובה דמי גבייה שלא כדין ממנויי ה"ווידאו" ומהנוסעים המזדמנים.
השתלשלות ההליך החלה באוקטובר 2020, אז הגישו חיים אביגל, פינחס גרינברג וגד קונווי זוהר בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד מפעילת הכביש. המבקשים העלו שורה ארוכה של טענות, החל מהטעיה צרכנית ועד לניצול כוח מונופוליסטי לרעה. המשיבה, "דרך ארץ" טענה כי החברה פועלת בדיוק לפי הוראות החוק והתקנות שאושרו על ידי המדינה.
הסוגיה המרכזית בתיק נסבה סביב "דמי הגבייה" – תשלום נוסף על אגרת הנסיעה הנגבה ממנויי וידאו וממשתמשים מזדמנים, אך לא ממנויי "פסקל" (התקן פיזי המותקן ברכב). המבקשים טענו כי מנוי הפסקל הוא המשתלם ביותר, אך החברה "מסיטה" את הציבור למנוי הווידאו היקר יותר באמצעות אתר אינטרנט מטעה, הסתרת מחירונים והעדר פרסום בשפות זרות כמו ערבית, רוסית ואנגלית.
עוד נטען כי החברה מפרה את חוק הגנת הצרכן בכך שאינה מפרטת את דמי הגבייה כרכיב נפרד בחשבונית החודשית, אלא מאחדת אותם עם אגרת הנסיעה. לשיטת המבקשים, מדובר ב"עסקה מתמשכת" המחייבת פירוט של כל תשלום קבוע.
השופט אברהים בולוס, שניתח את חומר הראיות ושמע את המומחים, לא השתכנע מטיעוני המבקשים. בפסק דינו המפורט, קבע השופט כי דמי הגבייה אינם מהווים "תשלום קבוע" כהגדרתו בחוק, שכן הם נגבים רק בגין נסיעה בפועל ומשתנים בהתאם להיקף השימוש בכביש. משכך, קבע, החברה לא הייתה מחויבת להפריד אותם בחשבונית.
באשר לטענות ההטעיה באתר האינטרנט, השופט אימץ גישה המכירה בצרכן כ"יצור רציונלי וסביר". הוא קבע כי אתר האינטרנט של "דרך ארץ" מציע כלים פשוטים ונגישים, כמו מחשבון נסיעה המציג את המחיר לכל סוג מנוי. "הדגשת החיסכון הטמון במסלול הפסקל באתר מהווה תמריץ ממשי לבחירה במסלול הזול", כתב השופט, ודחה את הטענה כי העובדה שמנוי הווידאו "מואר" יותר באתר מהווה הטעיה.
חלק מעניין במיוחד בפסק הדין עסק בסירוב ההיסטורי של "דרך ארץ" לאפשר תשלום באמצעות אפליקציות כמו "פנגו" או "סלופארק". המבקשים טענו כי מדובר בחסם תחרותי המנציח את דמי הגבייה הגבוהים. אולם, השופט ציין כי מאז שנת 2024 ניתן לשלם באמצעות היישומונים הללו, ודווקא עובדה זו הוכיחה כי המחירים לא ירדו. "היעדר ירידת מחירים למרות פתיחת השוק מהווה ראיה כבדת משקל השוללת קיומו של נזק", נכתב בפסק הדין.
בנוסף, קיבלה החברה הגנה מכוח "סעיף 6 לפקודת הנזיקין", שכן היא פעלה תחת פיקוח הדוק ואישור של "הרשות הממונה" (חברת כביש חוצה ישראל). השופט הדגיש כי הבחירה בפסקל כ"תג חיוב" אושרה על ידי המדינה, ובית המשפט אינו נוטה להתערב בהסדרים רגולטוריים שאושרו כדין.
בסופו של יום, השופט בולוס קבע כי הסבירות שהשאלות המשותפות לחברי הקבוצה יוכרעו לטובתם היא נמוכה מאוד. הוא מתח ביקורת מרומזת על הניסיון "להציף" את בית המשפט בעשרות טענות, דבר שהקשה על בירור המחלוקת האמיתית.
עם דחיית הבקשה, הטיל בית המשפט על המבקשים לשלם ל"דרך ארץ" הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח. פסק הדין חותם פרק משפטי ארוך ומורכב, ומעניק גושפנקה למודל הגבייה של כביש האגרה המרכזי בישראל.
ת"צ 63183-10-20
