דרמה במבשרת ציון: בית המשפט דחה טענת זיוף בתוך המשפחה – הסכם המכר שריר וקיים
התובעת טענה כי מעולם לא חתמה על ההסכם הסופי למכירת חלקה בבית הירושה לאחיינה, אולם השופט דוד זילר קבע כי חתימתה אותנטית. עם זאת, בשל איחור של שנים בתשלום התמורה, חויב הקונה לשלם דמי פיצוי מוסכם ומאות אלפי שקלים בתוספת ריבית.
בפסק דין מפורט ונוקב שניתן ביום ה-26 בפברואר 2026 הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים בסכסוך משפחתי יצרי ומורכב סביב נכס מקרקעין במבשרת ציון. בלבו של ההליך עמדה תביעתה של דליה לוי נגד אחיה, יצחק (איציק) כהן, ובנו ליאור כהן, בדרישה לבטל הסכם מכר עליו חתמה לכאורה בשנת 2018. כבוד השופט דוד זילר, שבחן את שורת הטענות הקשות על זיוף, עושק וקנוניה, החליט לדחות את הבקשה לביטול ההסכם, אך קיבל חלקית את התביעה הכספית וחייב את הקונה בתשלום משמעותי.
ראשיתו של הסיפור בבית מגורים במבשרת ציון, אשר עבר בירושה לשלוש אחיות (דליה, חנה ואלגריה) ולאחיינם ליאור. הבית, שהיה שקוע בחובות ארנונה ובמשכנתא תופחת לטובת גורם חוץ-בנקאי, הפך למקור לחץ עבור המשפחה. לפי גרסת הנתבעים, הוחלט למכור את חלקי האחיות לליאור תמורת סכום המשקף שווי שוק של כ-4 מיליון ש"ח לנכס כולו.
דליה לוי, התובעת לטענתה מעולם לא התייצבה במשרדו של עורך הדין שלמה מורדוך (הנתבע 3) ביום 3.10.18, המועד בו נחתם ההסכם הסופי, וחתימתה על מסמך זה ועל נספחיו זויפה. היא הוסיפה וטענה כי מדובר ב"עושק" שבוצע כלפיה תוך ניצול חולשתה ודומיננטיות יתרה של אחיה איציק.
מנגד, הנתבעים 1 ו-2 (איציק וליאור כהן) טענו כי העסקה הייתה שקופה ומטרתה הייתה להציל את הנכס מאובדן בשל החובות. עו"ד שלמה מורדוך דחה מכל וכל את טענות הקנוניה והתעקש כי האחיות חתמו בפניו לאחר שקיבלו הסברים מפורטים.
השופט זילר נדרש למלאכת מחשבת של ניתוח עדויות ממרחק של כ-6.5 שנים. בפסק הדין ציין השופט כי זיכרון המעורבים "אינו חד" וכי קיימים קשיים של ממש להסתמך על זכרונם האקטיבי בלבד. עם זאת, השופט קבע כי במאזן ההסתברויות, מסתבר יותר שהתובעת אכן חתמה על ההסכם.
השופט נימק זאת בכך שדווקא קיומו של נספח "התמורה הנדחית" – תנאי חריג לפיו התשלום ישולם רק שנתיים לאחר העברת הבעלות – מעיד על זהירותו של עו"ד מורדוך. מורדוך אף פנה לעורך דין אחר מצד המשפחה (עו"ד נח) כדי לוודא שהתנאים מקובלים עליהן. "התנהלות כזו אינה תואמת מצב של קנוניה", נכתב בפסק הדין. השופט אף דחה את טענות העושק, בציינו כי שווי המכירה (4 מיליון ש"ח) היה סביר והולם את מצבו הירוד של הבית באותה עת.
למרות תוקף ההסכם, בית המשפט מצא כי ליאור כהן לא עמד בהתחייבותו היסודית: תשלום יתרת התמורה. לפי ההסכם, היה על ליאור לשלם את היתרה עד פברואר 2021. ליאור טען כי העיכוב נבע מקשיים בקבלת היתרי בנייה בשל תקופת הקורונה, וכי האחיות הסכימו לכך בעל פה, אך השופט דחה טענה זו בהעדר עיגון בכתב.
בחישוב הסופי, נקבע כי יתרת התמורה המגיעה לדליה עומדת על 586,503 ש"ח. לכך הוסיף השופט פיצוי מוסכם בשיעור של 10% בגין הפרה יסודית, בסך 58,650 ש"ח. בסך הכל, חויב ליאור כהן לשלם לדליה סכום של 627,153 ש"ח, כשהוא נושא ריבית שקלית לפי חוק פסיקת ריבית מיום 21.2.21 – מועד שבו ההפרה הפכה ליסודית.
בית המשפט דחה את התביעה נגד האח איציק ונגד עו"ד מורדוך באופן אישי, אך הטיל על ליאור כהן לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח. בסיומו של פסק הדין, נתן השופט ארכה של 90 יום לביצוע התשלום, כדי לאפשר לנתבע להיערך לגיוס הכספים מול הנכס.
הפרשה המרירה הזו, שפילגה את המשפחה וכללה הקלטות והאשמות הדדיות, הסתיימה בהכרה בתוקף העסקאות המשפטיות, אך במסר ברור של בית המשפט: הסכמים יש לקיים במועדם, ומי שבוחר בתנאי תשלום חריגים (כמו דחייה לשנתיים), יישא בתוצאות אם לא יעמוד בהם.
ת"א 18198-07-23
