"לא יהיו בני ערובה": בית המשפט הורה לרשום זכויות בדירה למרות עיקולים של הביטוח הלאומי

"לא יהיו בני ערובה": בית המשפט הורה לרשום זכויות בדירה למרות עיקולים של הביטוח הלאומי

ארבעה עשורים לאחר רכישת הדירה בבת ים, ולאחר מאבק משפטי מול המוסד לביטוח לאומי שניסה להתנות את הרישום בסילוק חובות של אחד היורשים – קבע השופט יחזקאל אליהו: זכות הקניין של היורשים גוברת, והעיקולים יועתקו לזכויות הקנייניות מבלי לעכב את הרישום.

ביום ה-1 במרץ 2026 חתם כבוד השופט יחזקאל אליהו מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את הגולל על סאגה משפטית וקניינית שנמשכה שנים ארוכות. בפסק דין נחרץ, קיבל בית המשפט את תביעתם של יורשי המנוחים אסתר וגבריאל ניניו ז"ל, והורה על רישום זכויותיהם בדירת המגורים המשפחתית, תוך דחיית עמדתו של המוסד לביטוח לאומי שביקש להשתמש ברישום ככלי ללחץ לצורך גביית חובות.

תחילת הפרשה ביולי 1982, אז רכשו בני הזוג ניניו ז"ל דירת מגורים ברחוב שי עגנון בבת ים מחברת "דדוש חברה לבנין והשקעות בע"מ". למרות שהתמורה שולמה במלואה והחזקה בדירה נמסרה לפני עשרות שנים, רישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין (טאבו) מעולם לא הושלם. עם פטירת האב ב-2007 והאם ב-2024, מצאו עצמם הילדים והיורשים – משה ניניו, רחל גואטה ועזר ניניו (בנעלי אביו המנוח אברהם) – מול שוקת שבורה.

המכשול הראשון היה פורמלי: החברה הקבלנית "דדוש" נמחקה מהמרשם. התובעים נאלצו להגיש בקשה נפרדת להחייאת החברה כדי שניתן יהיה לפעול בשמה להעברת הזכויות. לאחר שבית המשפט הורה על החייאתה, עלה המכשול המהותי והמורכב יותר: עיקולים שהוטלו על זכויותיו של אחד היורשים, אברהם ניניו ז"ל (שהיה נתבע 3 וחליפו הוא התובע 3), בשל חובות למוסד לביטוח לאומי ולנושים נוספים ובהם המרכז הרפואי וולפסון.

המוסד לביטוח לאומי הציב עמדה קשוחה. לטענת המוסד, התובעים פעלו בחוסר תום לב בניסיון "לקדם אינטרסים רכושיים פרטיים תוך התעלמות מהחוב". המוסד טען כי האפשרות היחידה העומדת בפני היורשים היא תשלום חוב המזונות שצבר האח החייב, ורק אז ניתן יהיה להסיר את העיקול ולרשום את הדירה.

מנגד, טענו התובעים כי אין בכוונתם להתחמק מהעיקול. הם ביקשו לרשום את הדירה על שמם בטאבו, כאשר העיקולים הקיימים על זכויותיו של האח החייב יועתקו ויסומנו על חלקו הקנייני בדירה. לטענתם, סירוב הרישום פוגע בזכות הקניין של האחים האחרים, שאינם חבים דבר לאיש.

בפסק דינו, ניתח השופט יחזקאל אליהו את המדרג הנורמטיבי שבין זכויות קניין לבין הליכי גבייה. הוא דחה מכל וכל את ניסיון המוסד לביטוח לאומי להפוך את האחים האחרים ל"בני ערובה" של חובות אחיהם.

"התובעים 1 ו-2 אינם חבים בחובות התובע 3 ואין לכפות עליהם לפרוע חוב לא להם, כתנאי לרישום הזכויות בדירה על שמם", קבע השופט. הוא הדגיש כי העיקול, כשלעצמו, אינו יוצר זכות מהותית בנכס אלא מהווה רק כלי דיוני למימוש חוב. המעקל אינו יכול "לתפוס" יותר ממה שיש לחייב בנכס עצמו.

השופט אליהו הסתמך על סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, המדגיש את עקרון סופיות המרשם. הוא הסביר כי דווקא השלמת הרישום מטיבה עם הנושים, שכן העיקול ישודרג מזכות אובליגטורית (חוזית) חלשה יחסית, לזכות רשומה על נכס מקרקעין ספציפי, מה שיאפשר למוסד לביטוח לאומי לנקוט בהליכי מימוש בעתיד.

בית המשפט קבע כי זכותם של היורשים לסיים את עסקת המכר ברישום היא זכות יסודית. פסק הדין מבהיר כי נושה אינו רשאי לעכב רישום זכויות של צדדים שלישיים תמי לב רק כדי להפעיל לחץ על יורש חייב.

בסיומו של יום, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה:

1. הוכרזה זכותם של ההורים המנוחים להירשם כבעלים.

2. הוכרזה זכותם של היורשים להירשם בנעלי הוריהם.

3. נקבע כי הרישום על שם היורש החייב ייעשה בכפוף לכל העיקולים הרשומים.

4. בא כוח התובעים מונה ככונס נכסים לצורך חתימה על כל המסמכים הנדרשים להשלמת הרישום מול רשויות המס והטאבו.

למרות קבלת התביעה, בחר השופט שלא להטיל הוצאות משפט על הנתבעים, בנימוק שההליך נדרש בעיקרו בשל מחדלים היסטוריים ברישום וחובותיו של אחד הצדדים, ולא בשל התנהלות פסולה של הנושים בניהול המשפט עצמו.

ת"א 35993-03-25