בית המשפט דחה תביעת ענק בגין שימוש לרעה בהליכי משפט חרף קביעה כי הנתבע פעל במרמה
פסק דין של בית משפט השלום בירושלים משרטט את הקו האדום שבין ניהול הליכי סרק לבין זכאות לפיצוי כספי עצמאי. השופטת יעל ענתבי-שרון קבעה כי הוצאות משפט ועוגמת נפש אינן מהוות "נזק כלכלי קונקרטי" המצדיק תביעה נפרדת, גם במקרים של "מלחמת התשה" משפטית שנמשכה למעלה מעשור.
בפסק דין נוקב שניתן ביום 1 במרץ 2026 הכריע בית משפט השלום בירושלים באחד הסכסוכים המרתקים והמתישים שנראו בערכאות בשנים האחרונות. במוקד הדיון עמדה השאלה האם בעלי דין שנפלו קורבן למסכת הליכי סרק ומרמה מצד יריב משפטי, זכאים לפיצוי כספי עצמאי מכוח דוקטרינת "השימוש לרעה בהליכי משפט".
התובעים בתיק – חברות הנדל"ן הזרות פורקס אסטייטס לימיטד ואקא הולדינגס לימיטד, יחד עם אנשי העסקים בועז ילינביץ' ויצחק טאוב הגישו תביעה על סך 1.25 מיליון ש"ח נגד יוסף שטיצברג. התובעים טענו כי במשך שנים ניהל שטיצברג "מלחמת התשה" משפטית שכללה הגשת תביעות סרק, הצגת גרסאות סותרות ואף מעשי מרמה, הכל במטרה להשתלט על נכס יוקרתי ברחוב שמואל הנגיד 36 בירושלים.
הרקע לסכסוך מתחיל לפני שנים ארוכות, סביב הבעלות בבניין בשמואל הנגיד. לאורך העשור האחרון נדחו טענותיו של שטיצברג פעם אחר פעם בערכאות השונות. בית המשפט המחוזי והעליון כבר קבעו בעבר כי הנכס שייך לתובעים, תוך שהם מטיחים ביקורת חריפה בשטיצברג.
אחד האירועים הבולטים שנסקרו בפסק הדין הנוכחי הוא "פרשת קניז", במסגרתה הוגש לבית המשפט הסכם פשרה פיקטיבי שנועד להעביר את הזכויות בנכס מחברות פורקס ואקא לחברה אחרת. בית המשפט קבע כי שטיצברג עמד מאחורי המהלך, שכלל שימוש בעורך דין שהורשע בפלילים ועורך דין אחר ש"נעלם". בתיק אחר, השופטת עידית ברקוביץ' הגדירה את התנהלותו כ"מקרה קיצוני המצדיק השתק שיפוטי", לאחר ששינה את גרסאותיו לגבי זהות בעלי המניות בהתאם לאינטרס הרגעי שלו.
על בסיס קביעות אלו, ביקשו התובעים ליישם את "הלכת אורן" (ע"א 8553/19), שקבעה לראשונה כי ניתן לתבוע פיצויים מבעל דין שעושה שימוש לרעה בהליכים.
כבוד השופטת יעל ענתבי-שרון קיבלה את הטענה העובדתית כי שטיצברג אכן פעל בחוסר תום לב קיצוני. "ניתן לקבוע כי בפרשה זו הוכחה כוונה של ממש לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט… שטיצברג פעל בדרכים עקלקלות, בחוסר תום לב ואף במרמה של ממש לשם השגת יעדיו", כתבה השופטת.
אולם, כאן הגיע המפנה המשפטי. למרות ההתנהלות הפסולה, השופטת קבעה כי התביעה אינה עומדת בתנאי הסף לפיצוי כספי. הסיבה העיקרית לכך היא סיווג הנזק. התובעים דרשו 500 אלף ש"ח עבור הוצאות משפט ריאליות שלא כוסו בהליכים הקודמים, ו-750 אלף ש"ח עבור עוגמת נפש.
השופטת הסבירה כי הוצאות משפט אינן נחשבות "נזק" שניתן לתבוע בתביעה נפרדת. לפי פסק הדין, הדרך הראויה להשיג הוצאות ריאליות היא במסגרת ההליך המקורי או באמצעות ערעור עליו. "הוצאות משפט נפסקות על ידי הערכאה שדנה בעניין… וקביעותיה הן בבחינת מעשה בית דין המונע התדיינות נוספת", פסקה ענתבי-שרון. היא הדגישה כי בניגוד ל"הלכת אורן", שם נגרם נזק כלכלי חיצוני (כמו אובדן דמי שכירות), כאן הנזק הנטען הוא עלויות ניהול המשפט עצמו – סעד שבית המשפט מוסמך לתת בתוך ההליך.
בנוגע לדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, בית המשפט דחה את הטענה מכל וכל. נקבע כי חברות (תאגידים) אינן יכולות לסבול מנזק נפשי כהגדרה משפטית, למעט במקרים חריגים שלא הוכחו כאן. לגבי התובעים הפרטיים, נקבע כי טאוב לא העיד ולא הוכיח נזק אישי, וילינביץ' פעל כבעל תפקיד המקבל שכר, ולכן התעסקותו בהליכים היא חלק מחובותיו המקצועיות ואינה מצדיקה פיצוי על "סבל אנושי".
השופטת סיכמה כי פתיחת הפתח לתביעות נפרדות על עוגמת נפש והוצאות משפט בגין הליכים קודמים עלולה להוביל ל"הצפת בתי המשפט בתביעות סרק" ולגלגול אינסופי של סכסוכים.
למרות דחיית התביעה, שטיצברג לא יצא פטור בלא כלום. השופטת בחרה להביע את מורת רוחה מהתנהלותו בכך שקבעה כי למרות ניצחונו הטכני בתביעה זו, הוא לא יהיה זכאי להוצאות משפט. "לאור התנהלות הנתבע… יישא כל צד בהוצאותיו", חתמה השופטת את פסק הדין.
החלטה זו מבהירה כי בעוד שבתי המשפט מחמירים עם העושים שימוש לרעה בהליכים, הדרך לפיצוי כספי עצמאי נותרת צרה ומוגבלת למקרים של נזק כלכלי קונקרטי וחיצוני בלבד, ולא ככלי ל"תיקון" הוצאות המשפט שנפסקו בערכאות קודמות.
ת"א 25343-04-23
