דרמת הענק סביב עיזבון וינרוט: פסק הבוררות על סך 438 מיליון ש"ח אושר נגד העיזבון, אך שאלת החבות האישית של היורשים חוזרת לבורר
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי פסק הבוררות של הנשיא (בדימוס) אורנשטיין, המחייב את עיזבונו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל בהשבת עשרות מיליוני דולרים לאחים גרטנר, יעמוד על כנו בכל הנוגע לנכסי העיזבון; עם זאת, השופט דוד זילר ביטל את החיוב האישי המיידי של האלמנה והילדים וקבע כי עליהם לקבל את יומם בפני הבורר להוכחת שווי העיזבון.
ביום 26 בפברואר 2026 חתם כב' השופט דוד זילר מבית המשפט המחוזי בירושלים פרק משמעותי באחד הסכסוכים המשפטיים המורכבים והיקרים ביותר שידעה הקהילה המשפטית והעסקית בישראל בשנים האחרונות. פסק הדין עוסק בבקשות הדדיות לאישור וביטול פסק בוררות שניתן על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (בדימוס), איתן אורנשטיין, ביום 12 במאי 2025.
שורשי הסכסוך נעוצים בשנת 2013, אז החלו הליכי בוררות בין האחים משה ומנדי גרטנר לבין עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, דמות מפתח בעולם המשפט הישראלי שנפטר במהלך ניהול ההליך באוקטובר 2018. המחלוקת התמקדה בכספים שהופקדו בידיו הנאמנות של וינרוט לצורך עסקאות כרייה מורכבות בקונגו (עסקת "טרמאלט"), בהן היו מעורבים גם איש העסקים דן גרטלר.
בפסק הבוררות המקורי, חויבו יורשי וינרוט להשיב לאחים גרטנר סך של 37.5 מיליון דולר, בתוספת ריבית Libor חריגה של 4.5% וריבית שנתית, וכן שכר טרחה והוצאות בסך 3.5 מיליון ש"ח. נכון למועד הגשת הבקשה לאישור, נאמד החוב בסכום העתק של 438,077,618 ש"ח.
סלע המחלוקת העיקרי בבית המשפט המחוזי היה קביעתו של הבורר אורנשטיין כי יורשיו של וינרוט – אלמנתו ג'יזל וילדיו – חבים בסכום זה "יחד ולחוד" באופן אישי. יורשי וינרוט טענו כי הבורר חרג מסמכותו. לשיטתם, הם נכנסו להליך הבוררות כ"חליפיו" של המנוח רק כדי לסיים את בירור התביעה נגד העיזבון, אך לא הסכימו מעולם שהבוררות תכריע בחבותם האישית הנובעת מחוק הירושה.
מנגד, האחים גרטנר טענו כי היורשים מושתקים מלהעלות טענה זו. לטענתם, היורשים עצמם התעקשו בבית המשפט לענייני משפחה כי "נכנסו בנעלי המנוח לכל דבר ועניין" כדי למנוע מינוי מנהל עיזבון חיצוני, וכי עליהם היה להעלות את טענותיהם בדבר שווי העיזבון במהלך הבוררות.
השופט דוד זילר ניתח לעומק את הוראות חוק הירושה (סעיפים 126-128), המבחינות בין אחריות היורשים לפני חלוקת העיזבון (רק בנכסי העיזבון) לבין אחריותם לאחר החלוקה (עד כדי שווי מה שקיבלו מהעיזבון).
בפסק דינו קבע השופט כי אמנם לבורר הייתה סמכות עקרונית לדון בחבות היורשים, אך נפלה עמימות דיונית משמעותית בשאלה האם האחים גרטנר אכן טענו במהלך הבוררות שהעיזבון כבר חולק. השופט ציין כי האחים גרטנר עצמם טענו בהליכים אחרים כי "אסור לחלק את העיזבון", ולכן לא ניתן לומר שהיורשים ידעו שעליהם להתגונן מפני טענה של חלוקה שכבר בוצעה.
לאור זאת, קבע השופט כי נשללה מהיורשים "הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם" בעניין זה, מה שמקים עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. התוצאה: פסק הבוררות אושר במלואו ככל שהוא מתייחס לעיזבון המנוח, אך החיוב האישי של היורשים בוטל והנושא הוחזר לבורר אורנשטיין כדי שיקיים בירור עובדתי בשאלה האם חולק העיזבון ומהו שוויו.
נדבך נוסף בבקשת הביטול של יורשי וינרוט היה הטענה כי פסק הבוררות עומד בסתירה חזיתית לקביעות של אותו בורר ב"בוררות המקבילה" מול דן גרטלר. לטענתם, בבוררות מול גרטלר קבע הבורר כי וינרוט אכן העביר 20 מיליון דולר לגרטלר, בעוד שבבוררות מול וינרוט קבע כי הכסף נותר בידיו ועליו להשיבו.
השופט זילר דחה טענה זו וקבע כי אין מדובר ב"השתק פלוגתא". הוא הסביר כי הקביעה בבוררות גרטלר לא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שם (מכיוון שהתביעה נגד גרטלר נדחתה ממילא), ולכן הבורר היה רשאי להגיע למסקנה שונה בהתבסס על מסכת ראייתית רחבה וממוקדת יותר שהוצגה בבוררות מול וינרוט.
בית המשפט הטיל על יורשי וינרוט הוצאות משפט בסך 118,000 ש"ח לטובת האחים גרטנר, בשל כך שחלק ניכר מבקשת הביטול נדחה ופסק הבוררות אושר כנגד העיזבון. פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבות הדיוק הדיוני בבוררויות מורכבות, בפרט כאשר מדובר בחיובי עתק העלולים להשפיע על חייהם האישיים של יורשים.
ת"א (י-ם) 71355-05-25
