נדחתה תביעת הענק של בנקאי ההשקעות נגד "טולגל דגניה"

נדחתה תביעת הענק של בנקאי ההשקעות נגד "טולגל דגניה"

בית משפט השלום בפתח תקווה דחה את תביעתו של רו"ח צבי ברומברג לקבלת דמי תיווך בסך 100 אלף דולר בגין עסקת רכישת חברת "דימר" מקרן פימי. השופטת עדנה יוסף-קוזי מתחה ביקורת חריפה על אמינות גרסתו של התובע וקבעה: "לא נכרת כל הסכם"

בעולם העסקים הישראלי, לעיתים נדמה שתקיעת כף או הבטחה מעורפלת בארוחת צהריים יכולות לסגור עסקאות במיליונים. אולם, פסק דין חדש שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה מזכיר לכולם שבכל הנוגע לשכר טרחה של בנקאי השקעות ומתווכים, מוטב שהדברים יירשמו שחור על גבי לבן.

ביום ה-1 במרץ 2026, דחתה השופטת עדנה יוסף-קוזי את תביעתו של רואה החשבון צבי ברומברג נגד חברת "טולגל דגניה יהלומי תעשייה בע"מ" ונגד גיא שקד, אחד ממנהליה. ברומברג דרש סכום של 311,800 ש"ח (שווי ערך ל-100,000 דולר) בטענה כי הוא זה שיזם ותיווך את עסקת רכישת חברת "דימר" על ידי הנתבעים מקרן ההשקעות פימי. מנגד, הנתבעים טענו כי מעולם לא התחייבו לשלם לברומברג שכר כלשהו וכי ראו בו גורם שנלווה למממן העסקה בלבד.

ליבת המחלוקת נסובה סביב השאלה האם נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. ברומברג טען כי פעל כבנקאי השקעות מסוג "Finder" וכי השכר סוכם מול הנתבעים באמצעות מתווך שלישי, אורי רובין, שותף בקרן "שקד פרטנרס". לטענתו, רובין אישר לו כי ישראל שקד (אביו של גיא שקד) השיב לדרישת השכר במילים: "הכל טוב ויהיה בסדר".

אולם, בירור העובדות בבית המשפט חשף תמונה מורכבת בהרבה. השופטת יוסף-קוזי ציינה בפסק דינה כי גרסתו של ברומברג הייתה רצופת סתירות מהותיות. כך למשל, בכתב התביעה "העלים" ברומברג פגישה מכרעת שהתקיימה בלובי של קרן פימי במאי 2020, פגישה בה נכחו הצדדים לראשונה. בחקירה הנגדית נאלץ ברומברג להודות כי הסדר הכרונולוגי שהציג בכתב התביעה היה שגוי.

הנתבעים מצדם הציגו גרסה עקבית לפיה ברומברג הוצג להם כמכר ותיק של רובין, ולא כבנקאי השקעות עצמאי שדרישת שכר בצדו. ישראל שקד הכחיש בתוקף כי אישר אי פעם תשלום כלשהו לברומברג, וכינה את הטענות על סיכומים בארוחת הצהריים כ"מופרכות".

בפסק דין מנומק היטב, קבעה השופטת כי לא התקיימו התנאים הבסיסיים לכריתת חוזה לפי חוק החוזים. השופטת הדגישה כי גם אם הייתה מקבלת את הגרסה לפיה נאמר המשפט "יהיה בסדר", אין בו כדי להוות קיבול של הצעה כספית קונקרטית.

• היעדר פרטים חיוניים: לא סוכם מהו היקף השירותים שיעניק ברומברג.

• זהות המשלם: לא הובהר מי אמור לשאת בתשלום – החברה הרוכשת, טולגל דגניה או בעלי המניות באופן אישי.

• התנהלות התובע: ברומברג לא פנה ישירות לנתבעים בדרישת שכר בכתב או בעל פה, למרות שנפגש עמם מספר פעמים.

השופטת אף דחתה את הטענה החלופית ל"שכר ראוי" מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נקבע כי ברומברג "זז הצידה" בשלבים המוקדמים של העסקה ולא היה מעורב במשא ומתן הממשי, בבדיקות הנאותות או בגיבוש המתווה הסופי של הרכישה שנחתם רק בינואר 2021.

בית המשפט קבע כי התנהלותו של ברומברג, שבחר שלא לעגן את זכויותיו בהסכם כתוב וסמך על "העברת מסרים" דרך צד שלישי, אינה יכולה לכפות על הנתבעים חבות כספית בניגוד לעיקרון חופש החוזים. "לא ניתן לקבל כי התנהלות זו תטיל על הנתבעים… חובת תשלום שכר ותקשור אותם בהסכם עם התובע בניגוד גמור לעיקרון הבסיס של חופש החוזים", כתבה השופטת.

התביעה נדחתה במלואה, וברומברג חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 35,000 ש"ח. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לאנשי מקצוע בתחום התיווך העסקי: בעולם שבו "הכל טוב", כדאי שהכל יהיה גם חתום.

ת"א 21888-11-21