ניצחון להורי הזמר מושיק עפיה: ביהמ"ש המחוזי קבע – הכספים מ"ליאם הפקות" שימשו לכיסוי החוב
השופט גונטובניק דחה את מרבית ערעורו של רונאל זיגלמן, שדרש לממש את דירת ההורים בחולון בשל חובות הלוואה. למרות זאת, ביהמ"ש קבע כי המשיבים ישלמו פיצוי מוסכם מופחת של 50 אלף ש"ח בשל "אשם תורם": "המערער העלה דרישות גבוהות מהראוי, אך המשיבים נמנעו מלשלם את החלק שלא היה שנוי במחלוקת"
דרמה משפטית ארוכת שנים הגיעה השבוע לסיומה (כמעט) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בפרשה המשלבת עולם של תעשיית מוזיקה, הלוואות חוץ-בנקאיות ודירת מגורים אחת שעמדה במוקד הסכסוך. בלב פסק הדין שניתן ביום 04.03.2026, עמד "משולש יחסים" מורכב: בקודקודו האחד הזמר מושיק עפיה, בשני הוריו יעקב ודליה עפיה, ובשלישי רונאל זיגלמן, מי שהלווה למשפחה מאות אלפי שקלים לאורך השנים.
השופט גרשון גונטובניק (אב"ד), יחד עם השופטות עינת רביד ונפתלי שילה, דחה את מרבית ערעורו של זיגלמן על פסק דינו של בית משפט השלום, וקבע כי מאות אלפי שקלים שהועברו לזיגלמן מחברת "ליאם הפקות" אכן נועדו לפירעון חובם של ההורים, ולא כרכישת זכויות יוצרים כפי שנטען על ידי המערער.
הסיפור החל בשנת 2010, אז הלווה זיגלמן לעפיה "הלוואה היסטורית" בסך 150,000 ש"ח ללא הסכם כתוב. בשנת 2013 נחתם "הסכם הפקה" במסגרתו רכש זיגלמן זכויות יוצרים ותמלוגים מעפיה, ובשנים 2014-2015 נחתמו שני הסכמי הלוואה נוספים שבהם היו מעורבים גם הוריו של הזמר. כבטוחה להלוואות אלו, שנועדו בין היתר לפרוע חובות לבנק דיסקונט, שועבדה דירת המגורים של ההורים בחולון לטובת זיגלמן.
המחלוקת המרכזית ניצתה סביב סך של 483,800 ש"ח שקיבל זיגלמן מחברת "ליאם הפקות". בעוד זיגלמן טען כי מדובר בתשלום עבור רכישת זכויות יוצרים שהיו שייכות לו מכוח הסכם ההפקה, ההורים טענו כי מדובר בכספים ששולמו על חשבון פירעון חוב ההלוואה שלהם. זיגלמן אף פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש דירת ההורים, מה שהוביל את המשפחה למאבק משפטי עיקש.
בפסק דין מפורט, אימץ השופט גונטובניק את ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום (כב' השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט). ביהמ"ש המחוזי הדגיש את חשיבות עדותו של מר פרץ מחברת "ליאם הפקות", שהעיד באופן נחרץ כי הכספים ניתנו במטרה ברורה להפחית את חוב ההורים.
"עדות זו חוזקה בכך שההכנסות שהופקו מהדיסקים הרלוונטיים לא היו משמעותיות," נכתב בפסק הדין, תוך ציון כי לא היה זה הגיוני לזקוף סכומים כה גבוהים כהתחשבנות על זכויות יוצרים בלבד. בנוסף, ביהמ"ש נתן משקל לשיחה מוקלטת בין מושיק עפיה לזיגלמן, ממנה עלה כי זיגלמן לא הכחיש בזמן אמת שהכספים קשורים לפירעון ההלוואה, וכי הרישום החשבונאי כ"הוצאות הפקה" נבע משיקולים אחרים, ייתכן שמתכנון מס או מהליך פשיטת הרגל בו היה נתון עפיה באותה עת.
למרות הניצחון העקרוני של ההורים בשאלת קיזוז הכספים, השופט גונטובניק לא חסך בביקורת על התנהלותם. בית משפט השלום ביטל לחלוטין את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה (בסך 100,000 ש"ח), אך המחוזי סבר כי זוהי קביעה "מרחיקת לכת".
בניתוח משפטי מרתק של דוקטרינת "האשם התורם בדיני חוזים", הסביר השופט כי שני הצדדים כשלו. זיגלמן הערים קשיים, סירב לתת פירוט של יתרת החוב והציג דרישות תשלום גבוהות מהראוי. מנגד, ההורים נמנעו מלשלם באופן מעשי את חלק החוב שלא היה שנוי במחלוקת מבחינתם.
"שימוש נאות בדוקטרינת האשם התורם יכול לספק תמריץ להתנהגות יעילה לצדדים לחוזה," ציין גונטובניק. לאור זאת, הוחלט להפחית את הפיצוי המוסכם ל-50,000 ש"ח בלבד.
בסופו של יום, ביהמ"ש המחוזי קבע כי הערעור נדחה בעיקרו. על זיגלמן להסיר את רישום המשכנתא לטובתו מדירת ההורים, לאחר שאלו כבר הסדירו את יתרת חובם (קרן בסך כ-287,000 ש"ח וריבית) בעקבות פסק הדין בערכאה הראשונה.
בחישוב הסופי, לאחר קיזוז הוצאות המשפט בסך 30,000 ש"ח שהושתו על זיגלמן לטובת המשיבים, נקבע כי ההורים ישלמו לזיגלמן סכום נטו של 20,000 ש"ח בלבד (היתרה מהפיצוי המוסכם שהופחת). השופט גונטובניק חתם את פסק הדין בתקווה כי התוצאה תתמרץ בעלי חוב שלא להערים קשיים על חייבים המבקשים לפרוע את חובם, ומנגד תעודד חייבים שלא להתעלם מהתחייבויותיהם.
ע"א 839-06-24
