סוף פסוק למאבק על האיחור במסירה: בית המשפט דחה תביעת דיירים שחתמו על הסכמי ויתור מול הקבלן
השופט עידו כפכפי מבית משפט השלום באשקלון קבע כי למרות שהוראות חוק המכר הן קוגנטיות, הסכם פשרה שנחתם לאחר ההפרה ומתוך רצון חופשי הוא תקף ומחייב; התובעים, שקיבלו פיצוי של למעלה מחצי מיליון ש"ח לאורך שש שנות המתנה, יאלצו לשלם 25 אלף ש"ח הוצאות משפט.
סוגיית האיחורים במסירת דירות בישראל היא אחת הרגישות והנפוצות בענף המקרקעין. פסק דין חדש שניתן ביום ה-21 בפברואר 2026 בבית משפט השלום באשקלון על ידי כבוד השופט עידו כפכפי, מציב תמרור אזהרה לרוכשים המבקשים להתנער מהסכמי פשרה עליהם חתמו מול יזמים במהלך תקופת האיחור. בפסק הדין נדחתה תביעתם של בני זוג שדרשו פיצוי נוסף של מאות אלפי שקלים, למרות שחתמו על נספחי ויתור וקיבלו פיצוי שוטף לאורך שש שנות איחור.
ראשיתו של ההליך בחוזה מכר שנחתם בינואר 2013 בין התובעים, אלי והילה משה לבין חברת "י. לי-דה השקעות בע"מ". מועד המסירה החוזי נקבע למרץ 2015, אולם הדירה נמסרה בפועל רק באפריל 2021 – איחור חסר תקדים של שש שנים.
במהלך שנים אלו, חתמו הצדדים על מספר תוספות להסכם. בתוספות אלו הוסכם על דחיית מועד המסירה ועל גובה הפיצוי החודשי שתשלם החברה. בפועל, החברה שילמה לתובעים סכום מצטבר של 557,000 ש"ח בגין האיחור, סכום המהווה כ-24% ממחיר הדירה המקורי. התובעים, מצדם, חתמו על תניות ויתור הקובעות כי מעבר לתשלומים אלו לא יהיו זכאים לכל פיצוי נוסף.
לאחר קבלת החזקה בדירה, הגישו הרוכשים תביעה ובה טענו כי הפיצוי שקיבלו היה נמוך מהקבוע בחוק המכר (דירות), וכי על פי החוק – המגן על הרוכש כתניה קוגנטית (כזו שלא ניתן להתנות עליה) – הם זכאים להפרשים בסך של כ-262 אלף ש"ח. לטענתם, הם חתמו על הסכמי הפיצוי מתוך מצוקה כלכלית וחשש כי החברה תפסיק להזרים להם כספים הדרושים להחזר המשכנתא.
הנתבעת טענה מנגד כי אין מדובר בתניית פטור אסורה, אלא בפשרה מסחרית לגיטימית שנעשתה מרצון חופשי ובמהלך הייצוג המשפטי של התובעים.
השופט עידו כפכפי דחה את התביעה באופן נחרץ. בלב פסק הדין עומדת ההבחנה בין ויתור מראש על זכויות במועד חתימת חוזה המכר, לבין הסכם פשרה שנחתם לאחר שההפרה כבר התרחשה. השופט קבע כי כאשר דייר בוחר במודע לקבל פיצוי מוסכם במקום לנהל הליך משפטי ארוך, ואין הוכחה לכפייה או אילוץ בלתי סבירים, אין מקום לאפשר לו להתנער מהסכמתו לאחר מעשה.
השופט אף מתח ביקורת על עדותו של התובע, אלי משה, ותיאר אותה כ"מופע התחמקות והתחכמות". הוא הדגיש כי התובעים היו מיוצגים לאורך התהליך והבינו היטב את כדאיות העסקה, שכן מחירי הדירות עלו משמעותית והם העדיפו להמתין לדירה מאשר לבטל את החוזה.
התובעים הציגו חוות דעת שמאי לפיה דמי השכירות הראויים גבוהים מהפיצוי שקיבלו. אולם השופט קבע כי מאחר ומדובר בדירה ייחודית (180 מ"ר בקומה 14 מול הים), הפער בין הערכת השמאי לבין הפיצוי ששולם בפועל (כ-8,000 ש"ח לחודש) נמצא בתוך "מתחם הסבירות" ומהווה פיצוי הולם.
מעבר לנושא האיחור, נדחו גם טענות התובעים לגבי זיכוי חסר על דלתות פנים ואי-התקנת תריס גלילה בסלון. לגבי התריס, השופט קיבל את טענת היזמית כי נפלה "טעות סופר" במפרט, שכן מבחינה הנדסית לא ניתן היה להתקין תריס כזה בבניין, וציין כי התובעים פועלים בחוסר תום לב בניסיון לקבל הנחות נוספות לאחר גמר החשבון.
פסק הדין מדגיש את החשיבות של "סופיות" בהסכמים מסחריים. השופט סיכם כי דייר שקיבל פיצויים בשווי רבע ממחיר הדירה לאורך שנים, לא יכול לבוא לאחר המסירה ולדרוש "לפתוח" את ההסכמות. התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
ת"א 47041-08-23
