תבוסה משפטית בקרב על המשכנתאות: נדחתה תביעת המיליונים נגד הבנק הבינלאומי
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה על הסף ובאופן מהותי את תביעתו של דב ברוך, שטען למעשי תרמית, זיוף וגבייה ביתר בהליכי מימוש נכסיו בגין חובות אחיו; השופט אחסאן כנעאן קבע: "עדות התובע לא הייתה אמינה, התביעה התיישנה ולא הוכחה כל תרמית"
בפסק דין נחרץ ונוקב שניתן ביום ה-4 במרץ 2026, שם בית המשפט המחוזי בחיפה קץ לסכסוך משפטי רב-שנים בין דב ברוך לבין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ וכונס הנכסים עו"ד יונתן סונדרס. התובע, שביקש לחייב את הנתבעים בפיצוי עתק של כ-3.9 מיליון ש"ח בגין התנהלותם בתיקי הוצאה לפועל שנפתחו לפני כשני עשורים, יצא מבית המשפט כשידו על התחתונה ואף חויב בהוצאות משפט משמעותיות.
הפרשה החלה בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000, כאשר דב ברוך חתם על שלושה כתבי ערבות להבטחת חובותיו של אחיו, יוסף ברוך, לבנק הבינלאומי. הערבויות גובו במשכנתאות על זכויותיו של התובע בשתי חלקות מקרקעין בחיפה (חלקות 55 ו-56 בגוש 11008).
לאחר שהאח החייב לא עמד בתשלומיו, פתח הבנק בשנת 2005 בהליכי מימוש משכנתא. במסגרת זו, פדה התובע את חלקו בחלקה 55 תמורת 556,000 ש"ח, בעוד שחלקה 56 נמכרה על ידי כונס הנכסים בשנת 2010 לצד ג' תמורת 1,175,000 ש"ח. תיק ההוצאה לפועל נסגר סופית בשנת 2013.
בתביעה שהגיש ברוך הוא העלה שורה של האשמות חמורות. לטענתו, הבנק וכונס הנכסים פעלו בתרמית, הציגו מצגי שווא לגבי גובה החוב והסתירו את כתבי הערבות מלשכת ההוצאה לפועל. טענה מרכזית נוספת הייתה כי סעיפים בכתבי הערבות המציינים כי הערבויות הן "מצטברות" ולא "חופפות" זויפו בכתב יד לאחר חתימתו.
מנגד, הנתבעים – הבנק וכונס הנכסים הציגו קו הגנה שמרני אך איתן: התביעה התיישנה מזמן, והליכי המימוש בוצעו כחוק על בסיס שטרי משכנתא תקפים.
כבוד השופט אחסאן כנעאן ניתח את הראיות באזמל מנתחים משפטי והגיע למסקנה כי התביעה חסרת בסיס. בראש ובראשונה קיבל השופט את טענת ההתיישנות, בקובעו כי הנזק התגבש כבר בשנת 2010 עם אישור מכר המקרקעין. השופט דחה את ניסיונות התובע להאריך את תקופת ההתיישנות בטענה שגילה את העובדות רק ב-2021, וקבע כי בזהירות סבירה יכול היה לדעת על מצבו המשפטי בזמן אמת.
השופט כנעאן לא חסך את שבט ביקורתו ממהימנותו של ברוך: "עדות התובע לא הייתה אמינה עליי… מדובר בעדות מגמתית ובלתי מהימנה". בית המשפט קבע כי התובע חתם מרצונו על המסמכים, כולל התיקונים בכתב יד שלידם הופיעה חתימתו הנוספת, וכי טענות הזיוף הן בגדר "הרחבת חזית" אסורה.
מעבר להיבט הפרוצדורלי, בית המשפט ביצע בדיקה מתמטית של החוב. נמצא כי סכום הערבויות המצטבר (כ-1.6 מיליון ש"ח) עלה על גובה החוב בפתיחת התיק (כ-1.15 מיליון ש"ח), ולכן לבנק הייתה זכות מלאה לפעול למימוש הנכסים. השופט אף ציין כי באופן אירוני, גם לאחר המימושים נותר לחייב חוב של מאות אלפי שקלים שהבנק בחר שלא לגבות.
בנוגע לטענה כי הבנק הסתיר מסמכים, קבע השופט כי מדובר בטענה חסרת שחר. הוא קיבל את הסבר הנתבעים כי חלוף הזמן הרב (מעל 20 שנה) הקשה על איתור מסמכי המקור, אך הוכח כי נעשו מאמצים כנים לאיתורם.
בסיום פסק הדין, דחה השופט כנעאן את התביעה על כל חלקיה, כולל הדרישה לפיצויים בגין עוגמת נפש ונזקים רפואיים שלטענת התובע נגרמו לו עקב ההליכים. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ש"ח.
פסק הדין מהווה תזכורת לחשיבותה של טענת ההתיישנות וליכולתם של מוסדות פיננסיים להסתמך על שטרי משכנתא רחבים המכסים חובות עבר ועתיד, כל עוד הדבר מעוגן בחוזה ברור.
ת"א 34682-07-22
