הקניון שהוליד סכסוך מיליונים: נדחתה תביעת בעל השליטה נגד שותפו לשעבר
השופטת יסכה רוטנברג מתחה ביקורת על היעדר ראיות וקבעה כי מרבית טענות התובעים התיישנו; מנגד, הנתבע יפוצה ב-1.4 מיליון ש"ח בעקבות הודאת התובעים בחוב דמי שכירות.
בפסק דין מפורט שניתן ביום ה-8 במרץ 2026 , הכריע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בדרמה משפטית ארוכת שנים שליוותה את הקמת "קניון רחובות ההולנדית". הסכסוך, שהפגיש בין מי שהיו בעבר שותפים קרובים ואף בני משפחה, הסתיים בקריסת התביעה העיקרית ובקבלת חלקית של התביעה שכנגד, תוך שבית המשפט מותח ביקורת על האופן שבו בחרו הצדדים לנהל את ההליך הראייתי.
הסיפור החל בשנת 2004, אז רכשו יגאל סעדה (באמצעות חברת "אדני יגאל בע"מ") ואמנון טויטו, יחד עם שותף נוסף, מקרקעין ברחובות במטרה להקים קניון מסחרי רחב היקף. לימים, הפכו סעדה וטויטו לשותפים הבלעדיים, כאשר סעדה מחזיק ב-90% מהזכויות וטויטו ב-10% הנותרים. הקניון, הכולל שלוש קומות מסחריות וחניונים, הוקם לאורך שנים, אך בשנת 2015 התגלע סכסוך חריף שהוביל לפירוק השיתוף ולמכירת חלקו של טויטו לסעדה תמורת למעלה מ-6 מיליון ש"ח.
אלא שהסכם המכר לא חתם את הגולל על המחלוקות. באוגוסט 2020 הגישו סעדה וחברתו תביעה כספית בסך של כ-5.4 מיליון ש"ח נגד טויטו. מנגד, הגיש טויטו תביעה שכנגד על סך של כ-6.6 מיליון ש"ח.
התובעים, יגאל סעדה וחברת אדני יגאל, טענו כי טויטו מחויב להשתתף ב-10% מכלל הוצאות הקמת הקניון – מהתכנון ועד לבנייה בפועל. לטענתם, סוכם בעל פה כי טויטו יפרע את חלקו מתוך דמי השכירות העתידיים. היקף ההשקעה הנטען עמד על למעלה מ-66 מיליון ש"ח.
נקודה מרכזית ומעוררת תהייה בגרסת התובעים הייתה היעדרם המוחלט של מסמכים וקבלות. סעדה טען כי מאחר שאביו המנוח היה קבלן, הבנייה בוצעה באופן עצמאי והפועלים שולמו במזומן. חלף ראיות חפציות, הגישו התובעים חוות דעת שמאי שהתבססה על "מחירון דקל".
השופטת יסכה רוטנברג דחתה את התביעה העיקרית במלואה. בראש ובראשונה, נקבע כי מרבית רכיבי התביעה התיישנו. מאחר שעיקר הבנייה הסתיימה עוד בשנת 2012, והתובעים לא הוכיחו קיומו של הסכם המשהה את פירעון החוב, הרי שהגשת התביעה בשנת 2020 נעשתה באיחור ניכר.
בנוסף, השופטת מתחה ביקורת נוקבת על היעדר המסמכים: "מדובר בפרויקט בנייה גדול… הטענה כי לא נותר דבר אינה רצינית ולא ניתן לקבלה". בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את קיומו של הסכם בעל פה, לא את תנאיו ולא את סכומי ההוצאה בפועל. גם התביעה להשתתפות בהחזר ההלוואות מבנק לאומי נדחתה, לאחר שנקבע כי התובעים לא הציגו מסמכי בנק מסודרים שיעידו על מהות ההלוואות וייעודן.
אמנון טויטו, בתביעתו הנגדית, דרש דמי שכירות ראויים ופיצוי על ניהול רשלני של הקניון. השופטת דחתה את מרבית דרישותיו, וקבעה כי גם הוא כשל בהבאת ראיות מספיקות. טויטו לא הוכיח מהם דמי השכירות שנגבו בפועל והסתפק בהערכות שווי שאינן משקפות את המציאות.
עם זאת, במהלך המשפט הודו סעדה וחברתו כי הם חבים לטויטו דמי שכירות בסך 1,438,600 ש"ח, אותם ביקשו לקזז מחובו (שנדחה כאמור). לאור הודאה זו, חייבה השופטת את התובעים לשלם לטויטו את הסכום האמור בצירוף ריבית.
השופטת רוטנברג סיכמה את פסק הדין בציינה כי נראה שמערכת היחסים בין הצדדים רחבה בהרבה ממה שנחשף בבית המשפט, וכי שניהם כשלו בהוכחת גרסאותיהם. בשל הכשל הראייתי המשותף, לא ניתן צו להוצאות וכל צד נשא בהוצאותיו.
ת"א 34406-08-20
