"מנוף לחץ" במסווה של הלכה: המועצה הדתית תפצה בעלת פיצרייה ב-110,000 ש"ח בגין הסרת כשרות שלא כדין
השופט הבכיר יוסף סוהיל מתח ביקורת חריפה על מנהל מחלקת הכשרות בעפולה שקבע: "הסרת התעודה לא הייתה מטעמי כשרות אלא כצעד אכיפתי לגביית פיצויים למשגיח"; חובת הפיצוי הוטלה על הנתבעים גם בגין לשון הרע שפורסמה "בכוונה לפגוע".
בפסק דין תקדימי ונוקב שניתן ביום שישי האחרון, (6 במרץ 2026), קיבל בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת את תביעתה של שני רז, בעלת העסק "פיצה בכיכר" בעפולה, נגד המועצה הדתית בעיר ונגד מנהל מחלקת הכשרות שלה, ראובן בנינו. השופט הבכיר יוסף סוהיל קבע כי הנתבעים עשו שימוש פסול בסמכותם ההלכתית כדי להפעיל לחץ כלכלי על בעלת העסק, ובכך עוולו כלפיה בלשון הרע וברשלנות.
ראשית הפרשה בשנת 2018, אז החלו יחסי עבודה עכורים בין התובעת, אישה דתייה המפעילה פיצרייה בעיר, לבין משגיח הכשרות שהוצמד לה, ישראל אוחנה. התובעת טענה כי המשגיח לא מילא את תפקידו נאמנה, איחר באופן קבוע, ואף הגיע לעסק כשהוא בגילופין. מנגד, המשגיח טען כי התובעת היא זו שהתעמרה בו.
הנקודה המכרעת בתיק נסובה סביב דרישתו של מנהל מחלקת הכשרות, ראובן בנינו שהתנה את החלפת המשגיח באחר בכך שהתובעת תשלם למשגיח היוצא פיצויי פיטורין. משסירבה התובעת לדרישה, שלדבריה הייתה בגדר "סחיטה", הוסרה תעודת הכשרות מהעסק ביוני 2018.
בפסק דין יסודי ומעמיק, ניתח השופט סוהיל את עדותו של בנינו ומצא בה פגמים מהותיים. בנינו הודה בחקירתו כי "לקחתי את התעודה לא בשביל להסיר… לקחתי את התעודה כדי שהיא תבוא אלי". השופט קבע כי מדובר בהתנהלות שרירותית ושלא כדין. "הנתבעים פעלו שלא כדין כאשר נמנעו מהחלפת המשגיח… תוך שימוש בסמכויותיהם כ'מנוף' לכפות על התובעת תשלום כספי מתחום דיני העבודה", נכתב בפסק הדין.
בית המשפט הדגיש כי לפי חוק איסור הונאה בכשרות, על רבנות מקומית לשקול שיקולי כשרות בלבד. התניית תעודת הכשר בתשלום פיצויים למשגיח היא חריגה בוטה מסמכות. קביעה זו נתמכה בעדותו של עו"ד הראל גולדברג, היועץ המשפטי של הרבנות הראשית לישראל, שהבהיר במכתב כי לא ניתן להתנות כשרות בסכסוך כספי מול משגיח.
סוגיה משפטית משמעותית נוספת הייתה שאלת החסינות של בנינו כעובד ציבור. השופט דחה את טענת החסינות מטעמים פרוצדורליים, מאחר שהנתבעים לא הגישו בקשה מסודרת לקביעת חסינות תוך 30 יום כנדרש בתקנות, אלא הסתפקו בהעלאת הטענה בכתב ההגנה.
באשר לעילת לשון הרע, בית המשפט בחן פרסום שהוציאה הרבנות באוגוסט 2018, בו נכתב כי הוסרה ההשגחה מהעסק וכי "הציבור ידע ויזהר". השופט קבע כי מאחר שהסרת הכשרות עצמה הייתה לא חוקית, הרי שהפרסום על אודותיה אינו יכול ליהנות מהגנת "אמת בפרסום". יתרה מכך, השופט פסק כי מדובר בפרסום שנעשה "בכוונה לפגוע", מאחר שהגוף המפרסם הוא זה שיצר את המציאות הבלתי חוקית מלכתחילה.
התובעת טענה כי הסרת הכשרות והשיימינג הפומבי הובילו לקריסת העסק וסגירתו בסוף שנת 2019. לצורך הוכחת הנזק הוגשה חוות דעת של המומחה אריאל נוטע, שהעריך את שווי העסק בכיותר מ-390,000 ש"ח.
עם זאת, השופט סוהיל, מצא קושי לקבל את מלוא הערכת המומחה. הוא ציין כי התובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק שכן לא ניסתה למכור את העסק בטרם סגירתו. כמו כן, נמצאו קשיים במתודולוגיה של חישוב ההכנסות העתידיות בחוות הדעת.
לפיכך, בחר בית המשפט במסלול של פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע. השופט העמיד את הפיצוי על סך של 110,000 ש"ח, סכום המשקף את כפל הפיצוי הקבוע בחוק (בשל הכוונה לפגוע) תוך איזון עם אי-הקטנת הנזק מצד התובעת.
בנוסף לפיצוי, חויבו המועצה הדתית ובנינו לשלם שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23% (כ-25,000 ש"ח) והוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה ברור למועצות דתיות ולמנהלי מחלקות כשרות מפני שימוש בכוחם השלטוני-הלכתי ככלי לניגוח כלכלי בסכסוכים אזרחיים.
ת"א 12388-09-21
