סוף למסע של 25 שנה: העליון קבע כי הרשות הפלסטינית תשלם עשרות מיליוני שקלים למשפחת הרוג בפיגוע
בפסק דין מנומק שניתן השבוע, דחה נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית את ערעור הרשות הפלסטינית ואישר את יישומו של "חוק הפיצויים לדוגמה". המשמעות: פיצויים קבועים של מיליוני שקלים לכל בן משפחה שהוכר כניזוק, ללא שיקול דעת שיפוטי להפחתת הסכום. "החוק חריג, אך לשונו ברורה"
ביום ה-8 במרץ 2026, חתם בית המשפט העליון פרק כאוב וממושך בהיסטוריה המשפטית והביטחונית של מדינת ישראל. בפסק דין נחרץ, דחה הרכב של שלושה שופטים – הנשיא יצחק עמית, השופטת יעל וילנר והשופטת גילה כנפי-שטייניץ – את ערעורן של הרשות הפלסטינית וארגון שחרור פלסטין (אש"ף) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ההחלטה מאשרת כי על הרשות לפצות את עיזבונו ובני משפחתו של נער בן 15, שנרצח בפיגוע ההתאבדות הכפול במדרחוב בן יהודה בשנת 2001, בסכום של כ-32.8 מיליון ש"ח.
האירוע שבמרכז התביעה התרחש ב-1 בדצמבר 2001. פיגוע התאבדות כפול ופיצוץ מכונית תופת בלב ירושלים גבו את חייהם של 11 בני אדם, וביניהם המנוח, שהיה נער בראשית חייו. משפחתו – הוריו ואחיו – ניהלו מאבק משפטי עיקש במשך שנים ארוכות, במהלכן אף הלך לעולמו אבי המשפחה.
פריצת הדרך המשפטית הגיעה עם חקיקת "חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ד-2024". חוק זה קבע "תג מחיר" קבוע וחסר תקדים: 10 מיליון ש"ח לעיזבון של נרצח בפיגוע טרור, ו-5 מיליון ש"ח לכל אדם שנפגע ונגרמה לו נכות צמיתה. המהפכה האמיתית בחוק היא היותו "פיצוי שאינו תלוי בנזק", כלומר סכום קבוע שהנתבע מחויב לשלם ללא קשר לנזק הממוני שהוכח, ובנוסף לכל פיצוי אחר.
במרכז הערעור שהגישה הרשות הפלסטינית עמדו טענות קשות כנגד תחולת החוק. הרשות טענה כי מדובר בחקיקה רטרואקטיבית הפוגעת בזכויותיה וכי לא ניתנה לה האפשרות להוכיח כי שינתה את מדיניותה וכי היא אינה "מתגמלת טרור" עוד.
הנשיא יצחק עמית דחה טענות אלו בזו אחר זו. הוא הבהיר כי לשון החוק חלה במפורש על תביעות שהיו תלויות ועומדות בעת חקיקתו. באשר לשינוי המדיניות של הרשות, ציין הנשיא כי אחריות הרשות בתיק זה כבר נקבעה בעבר על בסיס היותה "מאשררת" טרור – דהיינו, גוף שתמך בדיעבד במבצעי הפיגוע באמצעות תשלומים למשפחותיהם. "אין בכוחו של שינוי מדיניות שנחקק לאחר מעשה הטרור… כדי לשלול את תחולתה של חלופת ה'אשרור'", קבע עמית.
אחת הנקודות המשמעותיות ביותר בפסק הדין היא האישור להעניק פיצויים לדוגמה גם ל"ניזוקים עקיפים" – בני משפחה שסובלים מנכות נפשית צמיתה בעקבות האובדן, בהתאם לתנאי "הלכת אלסוחה". המערערים טענו כי החוק לא נועד להעניק פיצוי כה גבוה למי שלא נכח פיזית בזירת הפיגוע , אך השופט עמית פסק כי "נפגע אדם" בלשון החוק כולל גם את מי שנפגע נפשית באופן קשה.
כך, שלושה מבני משפחת המנוח הוכרו כזכאים לפיצוי של 5 מיליון ש"ח כל אחד, מעבר לפיצויים התרופתיים הרגילים שקיבלו על הפסדי השתכרות וכאב וסבל.
פסק הדין מסיר כל ספק בנוגע לשיקול הדעת של בתי המשפט בבואם לפסוק פיצויים מכוח החוק החדש. הרשות הפלסטינית ניסתה לשכנע את השופטים כי 5 מיליון ש"ח הם "תקרת מקסימום" וכי יש להפחית את הסכום במקרים של נכות נמוכה.
הנשיא עמית דחה זאת מכל וכל: "לשון החוק משמיעה סכום אחיד וקבוע, שאינו נתון לשיקול דעת בית המשפט". הוא הדגיש כי המחוקק בחר במודע לא להשתמש במילים "עד סכום של", ובכך יצר מנגנון של פיצוי אוטומטי כמעט, המזכיר פיצוי ללא הוכחת נזק.
בסיום דבריו, התייחס הנשיא לטענת הרשות כי פסק הדין יוביל לקריסתה הכלכלית. הוא הבהיר כי תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את חוקי הכנסת, וכי החוק נועד בדיוק למטרה זו: פיצוי הולם לנפגעים לצד הרתעת המעורבים בטרור והמתגמלים עליו.
הערעור נדחה, והרשות הפלסטינית חויבה בתשלום הוצאות משפט נוספות בסך 10,000 ש"ח למשיבים.
ע"א 15278-04-25
