סוף עידן ה"רטרו": ביהמ"ש המחוזי הורה על הפרדת כוחות בין האחים שהקימו את אימפריית האופנה
לאחר שנים של סכסוכים מרים, האשמות בקיפוח, משיכות כספים חד-צדדיות ומאבקים על נכסי נדל"ן, קבעה השופטת הלית סילש כי האמון בין האחים משה ויצחק בן שושן אבד ללא שוב. פסק הדין חושף "מעין שותפות" משפחתית שהתפרקה, ומורה על עריכת התחשבנות מחודשת שתכריע מי מהצדדים יפצה את משנהו בדרך לפירוק סופי.
ביום ה-9 במרץ 2026, פרסם בית המשפט המחוזי מרכז-לוד פסק דין חלקי ודרמטי השם קץ לשותפות רבת שנים בין האחים יצחק ומשה בן שושן, בעלי מניות שווים בחברת "בן שושן בי. די. בי. יצרני אופנה בע"מ" – המוכרת לציבור בזכות המותג "רטרו". פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת הלית סילש, משרטט תמונה עגומה של קריסת מערכת יחסים משפחתית ועסקית, שהגיעה לשיאה בהחלפת מנעולים, תביעות הדדיות וניהול חשבונאי מעורפל.
הסכסוך המשפטי החל רשמית בפברואר 2021, כאשר יצחק בן שושן ביקש סעדים זמניים נגד אחיו משה, בטענה כי האחרון מנסה לשווק באופן עצמאי חולצות שיובאו מסין תחת סימן המסחר של החברה. אלא שכפי שקורה לעיתים קרובות בסכסוכים משפחתיים, הבקשה הזמנית הייתה רק קצה הקרחון. התביעה המקורית נדחתה, אך התביעה שכנגד שהגיש משה – ובה עתר להסרת קיפוח, פירוק החברה ועריכת התחשבנות – הפכה ללב הדיון המשפטי.
בגוף הידיעה נחשף כי האחים, שהקימו את העסק ב-1987, ניהלו אותו כ"מעין שותפות". בעוד משה התמקד בייצור ושיווק, יצחק היה אמון על המשרד והשילוח. השופטת סילש קבעה כי במבנה כזה, הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הן לניהול משותף ואמון מלא – יסודות שהתפוררו לחלוטין.
אחת המחלוקות המרכזיות בפסק הדין נגעה למועד הקובע לתחילת ההתחשבנות הכספית. משה טען כי הנתונים החשבונאיים משנת 2013 ואילך אינם מהימנים, בין היתר משום שרואת החשבון של החברה באותה עת הייתה בתו של יצחק, טלי לקס. משה טען כי יתרות החובה והזכות "שופצו" לטובת יצחק באופן שאינו משקף תנועות כספיות ריאליות.
השופטת סילש, בגישה סקפטית ומקצועית, קיבלה את עמדתו של משה בנקודה זו. היא קבעה כי היעדרותה של רו"ח לקס מהעדה והעובדה שספרי החברה לשנים 2012-2013 "הושמדו" לכאורה במעבר משרדים, פועלים לחובתו של יצחק. לפיכך, הורתה השופטת כי נקודת המוצא להתחשבנות תהיה יתרות הסגירה של שנת 2011, תוך ביצוע התאמות ספציפיות בלבד לשנים שבתווך.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה הבעלות על שתי חנויות באשקלון (המכונות "הגדולה" ו"הקטנה"). בעוד שהחנות הגדולה הייתה רשומה על שם שני האחים, החנות הקטנה הייתה רשומה על שם משה בלבד. משה טען כי מדובר בנכס פרטי שלו, אך יצחק טען כי הרכישה מומנה מכספי החברה וכי הרישום על שם אחיו בלבד נעשה בנאמנות.
בניתוח מעמיק, קבעה השופטת כי למרות הרישום בטאבו, יש לראות בחנות כנכס משותף לצורך ההתחשבנות. היא ביססה זאת על כך שהמימון הגיע מחשבון החברה ועל כך שמשה חתם לאורך שנים על דוחות כספיים שבהם הוצגו דמי השכירות מהחנות כהכנסה משותפת. "חתימת משה על הדוחות מלמדת על הסכמה לקיומן של זכויות משותפות", נכתב בפסק הדין.
פסק הדין חושף התנהלות בעייתית של שני הצדדים לאחר פרוץ הסכסוך. יצחק הודה כי משך באופן חד-צדדי סך של כ-206 אלף ש"ח (64,000 דולר) כדי לכסות משכנתא פרטית, וטען כי מדובר ב"חוב של העסק". בנוסף, התברר כי יצחק נטל לידיו מלאי של החברה ומכר אותו לצדדים שלישיים תמורת כ-485 אלף ש"ח, מבלי להפקיד את הכסף בקופת החברה. הכספים הופקדו בחשבון של בתו, ענת אסולין, ששימשה כמנהלת החשבונות.
מנגד, משה חויב בתשלומים עבור חברה שבבעלות בנו (ליז ומאור בע"מ) ובגין שכירת רכב לבנו מכספי החברה. עם זאת, השופטת דחתה חלק מהטענות נגד משה בנוגע להפקדות בחשבונו הפרטי, בקובעה כי יצחק לא הרים את נטל ההוכחה שמדובר בכספי חברה.
בסיכומו של יום, השופטת סילש הורתה למומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אריה רפפורט, לעדכן את חוות דעתו בהתאם להכרעות המשפטיות החדשות. מדובר בצעד קריטי שיקבע את "תג המחיר" של ההיפרדות.
מעבר לכסף, השופטת הבהירה כי החברה נמצאת ב"מבוי סתום" היא נתנה לצדדים 10 ימים להבהיר מדוע לא יתקיים הליך התמחרות – שבו אחד ירכוש את חלקו של השני – או לחילופין, מדוע לא תפורק החברה מרצון כדי לחסוך בעלויות של מפרק חיצוני. "הסכסוך הנוכחי אינו מאפשר עוד פעילות משותפת", סיכמה השופטת.
פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לעסקים משפחתיים המערבבים בין "כיס הבית" ל"כיס העסק", ומדגיש את החשיבות של שקיפות חשבונאית, גם כשמדובר באחים.
תנ"ג 11678-02-21
