תביעת הענק נגד עיריית באר יעקב נדחתה: הפרשנות היצירתית של חברת ההנדסה לא עמדה במבחן המציאות
בית משפט השלום ברמלה דחה את תביעתה של חברת "פרץ – סלע הנדסה אזרחית" שדרשה למעלה מ-900 אלף ש"ח בטענה כי שכר טרחתה צריך להיגזר מעלות הפרויקט כולו; השופט זיוון אלימי קבע: התנהגות החברה והתכתבויותיה מזמן אמת מוכיחות כי היא זכאית לתשלום רק עבור העבודות שתכננה בפועל
בפסק דין מנומק שניתן ביום 9 במרץ 2026 שם בית משפט השלום ברמלה קץ לסכסוך משפטי רב-שנים בין חברת "פרץ – סלע הנדסה אזרחית בע"מ" לבין עיריית באר יעקב (שבמועדים הרלוונטיים לתביעה פעלה כמועצה מקומית). התביעה, שעמדה על סך של כ-922,203 ש"ח, נסובה סביב מחלוקת פרשנית בנוגע לסעיף השכר בהסכם ההתקשרות בין הצדדים.
תחילת הפרשה בשנת 2010, כאשר המועצה המקומית באר יעקב פנתה לחברת ההנדסה בבקשה לקבל הצעת מחיר לתכנון כבישים, מדרכות וביצוע פיקוח עליון בפרויקט פיתוח בתחומה. בין הצדדים נחתם הסכם שקבע כי שכר הטרחה יעמוד על 1.39% מ"עלות העבודות בפועל".
המחלוקת המרכזית בתיק הייתה פשוטה אך בעלת השלכות כספיות כבדות: התובעת טענה כי המונח "עלות העבודות בפועל" מתייחס לכלל העבודות שבוצעו בפרויקט על ידי הקבלן הראשי, גם אלו שלא תוכננו על ידה. מנגד, הנתבעת טענה כי מדובר בפרשנות מופרכת וכי השכר נגזר אך ורק מעלות העבודות ההנדסיות שהחברה תכננה ופיקחה עליהן בפועל – סכומים ששולמו לה במלואם.
בפסק דינו, ניתח כבוד השופט זיוון אלימי את כללי פרשנות החוזים המקובלים בישראל. השופט ציין כי רק לאחרונה (בינואר 2026) תוקן חוק החוזים, אך מכיוון שההסכם נחתם ב-2010, חלים עליו הכללים הישנים והלכת "אפרופים" המפורסמת, המורה לבחון את אומד דעת הצדדים דרך לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו.
השופט קבע כי לשון הסעיף בהסכם – "עלות העבודות בפועל" – אינה חד-משמעית מספיק כדי להכריע במחלוקת. בעוד שההיגיון הכלכלי תומך בעמדת העירייה (שכר עבור עבודה שבוצעה), השימוש במונח הכללי "העבודות" במקום "העבודה ההנדסית" יצר עמימות מסוימת.
מה שהכריע את הכף לטובת עיריית באר יעקב היו הראיות שהציגה מהתקופה שלאחר חתימת החוזה. התברר כי במאי 2019, שבועות ספורים בלבד לפני הגשת התביעה, שלח מנהל התובעת, מר שמעון פרץ, הודעת דואר אלקטרוני למהנדס המועצה. באותה הודעה, חישב המנהל בעצמו את התמורה המגיעה לחברה על בסיס שטחי הכבישים והאומדן הראשוני של עבודות התכנון שלו בלבד.
"מהודעה זו עולה בבירור שגם התובעת עצמה… מחשבת את התמורה המגיעה לה כנגזרת של עלות העבודות אשר תוכננו ופוקחו על ידה, ולא של עלות כלל העבודות בפרויקט", קבע השופט אלימי. השופט דחה את ניסיונות המנהל להסביר בעדותו כי המייל התייחס רק לרכיב התכנון, וציין כי הגרסה שהוצגה בבית המשפט הייתה "סתומה לחלוטין".
נקודה נוספת לחובת חברת ההנדסה הייתה הימנעותה מזימון עדים קריטיים. מנהל החברה טען כי סיכם על הגדלת השכר בפגישה עם ראש המועצה דאז ושותפו לשעבר, אך בחר שלא להזמינם להעיד. השופט הזכיר את ההלכה הפסוקה לפיה אי-הבאת עד רלוונטי יוצרת חזקה שאילו היה מעיד, עדותו הייתה פועלת לרעת הצד שנמנע מזימונו.
כמו כן, השופט תהה כיצד ייתכן ששינוי כה דרמטי בשכר – הגדלה של פי שלושה מההערכה המקורית (מ-370 אלף ש"ח ליותר ממיליון ש"ח) – לא קיבל כל ביטוי כתוב, לא בסיכומי פגישות ולא בהתכתבויות ווטסאפ או מייל.
לאחר שדחה את פרשנות התובעת, קבע השופט כי החברה אף לא הציגה סעד חלופי או ראיות לכך שמגיע לה תשלום נוסף כלשהו אפילו לפי פרשנות העירייה. בשיטה האדברסרית, הדגיש השופט, אין זה תפקידו של בית המשפט "לעשות מלאכה זו עבורה ובמקומה".
התביעה נדחתה במלואה. לאור היקף העבודה המשפטית ועשרה דיונים שהתקיימו בתיק, הטיל השופט על חברת "פרץ – סלע הנדסה אזרחית" לשלם לעיריית באר יעקב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 60,000 ש"ח.
ת"א 24555-06-19
