סוף פסוק במאבק על המקרקעין בראשון לציון: נדחתה תביעת המיליונים של חברת "מישנאל" נגד העירייה
בית המשפט המחוזי קבע: רישום הבעלות על שם העירייה מכוח חוק רישום שיכונים ציבוריים נעשה כדין; זכויות החכירה ההיסטוריות פקעו, והתובעים לא יפוצו על השטח שהפך לגינה ציבורית
ביום 10 במרץ 2026, ניתן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד פסק דין המהווה תמרור אזהרה ליזמי נדל"ן המשתהים ברישום זכויותיהם. סגנית הנשיא, השופטת חנה קיציס, דחתה באופן נחרץ את תביעתה של חברת "מישנאל חברה להשקעות ובנין בע"מ" ושל איש העסקים יצחק עזר, אשר ביקשו להכיר בהם כבעלי זכויות חכירה במגרש ברחוב האורן 21 בראשון לציון, וכן עתרו לפיצויים בסך כולל של כ-10 מיליון ש"ח.
שורשי הסכסוך נעוצים עוד בשנת 1944, אז היו המקרקעין בבעלות קרן קיימת לישראל (קק"ל). במרוצת השנים הוחכרו הזכויות במגרש לגורמים שונים, עד שבשנת 1965 עברו לידי ויצו. בשנת 1994, רכש יצחק עזר את הזכויות מוויצו ומכר אותן לחברת מישנאל.
למרות תשלום דמי הסכמה לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והנפקת אישורי עירייה, הליך העברת הזכויות מעולם לא הושלם בספרי הרשות ובטאבו. חברת מישנאל נכנסה להליכי פירוק בשנת 2003, ורק עם החייאתה בשנת 2020, החלה לפעול למימוש זכויותיה הנטענות. אלא שבינתיים, המציאות בשטח השתנתה לחלוטין.
בשנת 1998 נרשמה עיריית ראשון לציון כבעלת הזכויות במקרקעין. הרישום בוצע מכוח חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), המאפשר לרשות מקומית לרשום על שמה שטחים המיועדים לצורכי ציבור בתחומי שיכון ציבורי.
התובעים טענו כי מדובר בטעות רישומית וכי המקרקעין "יועדו לאחר" (לוויצו ולאחר מכן להם), דבר שאמור היה למנוע את הרישום על שם העירייה. השופטת קיציס דחתה פרשנות זו וקבעה כי המונח "יועדו לאחר" מתייחס לייעוד קנייני עתידי לגופים ציבוריים אחרים (כגון נתיבי ישראל), ולא לזכויות חכירה פרטיות שקיימות בשטח. "פרשנות התובעים מרוקנת את הסעיף מתוכנו", ציינה השופטת בפסק הדין.
אחד הנדבכים המרכזיים בהכרעה היה העובדה שחוזה החכירה המקורי (בין רמ"י לוויצו) הסתיים ביום 31.03.2005. השופטת הבהירה כי בניגוד לתפיסה הרווחת, הארכת חוזה חכירה אינה זכות קנויה. מאחר שייעוד הקרקע שונה למבני ציבור עוד בטרם פקיעת החוזה, רמ"י לא הייתה מוסמכת להאריך את החכירה למטרת מגורים, שכן אין היא יכולה להקנות זכויות שאינן בידה.
בנוסף, נדחתה הטענה כי השימוש שעשתה העירייה בשטח – הקמת גינה ציבורית מכוח צו תפיסת מגרשים ריקים – מעיד על הודאה בזכויות התובעים. השופטת קיבלה את הסבר העירייה כי השימוש בצו גינון היה כלי מהיר ויעיל למימוש הייעוד הציבורי, ואינו גורע מהבעלות הקניינית שהושלמה עוד ב-1998.
התובעים עתרו לסעדים כספיים כבדים: דמי שימוש ראויים בסך כ-3 מיליון ש"ח ולחלופין פיצויי הפקעה בסך כ-6.7 מיליון ש"ח. בית המשפט קבע כי מאחר שזכויותיהם של התובעים מעולם לא הושלמו והחוזה פקע, אין בסיס לתביעת דמי שימוש.
באשר לפיצויי ההפקעה, נקבע כי התביעה התיישנה. השופטת ציינה כי חלפו למעלה מ-7 שנים מאז רישום הבעלות על שם העירייה ומאז שהחל השימוש בפועל בגינה הציבורית, מועד שבו התובעים היו צריכים להיות מודעים למצב הזכויות.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה על כל סעיפיה. השופטת הטילה על מישנאל ועל עזר הוצאות משפט כבדות: 50,000 ש"ח לעיריית ראשון לציון ו-50,000 ש"ח לרשות מקרקעי ישראל. ויצו פוטרה מהגשת הגנה בשלב מוקדם לאחר שהודיעה כי אין לה עניין במקרקעין.
פסק הדין מדגיש את החשיבות הקריטית של מעקב אחר רישום זכויות ושל הגשת תביעות במועד, במיוחד אל מול מהלכים תכנוניים ורישומיים של רשויות מקומיות.
ת"א 67018-11-21
