צדק משוחזר: המחוזי הורה על שחזור פסק דין שאושר לפני כ-27 שנים למרות ביעור התיק
בפסיקה מנומקת, קיבלה השופטת רחל ערקובי את בקשתם של שלושה נושים לשחזר תיק בית משפט שבוער פיזית; "התמליל והעדויות הוכיחו – החוב קיים ופסק הדין ניתן, חרף טענות המשיב ל'שכחה' סלקטיבית"
בפסק דין יוצא דופן שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום ה-10 במרץ 2026, נחתם פרק נוסף ודרמטי במאבק משפטי שהחל עוד בשלהי המאה הקודמת. השופטת רחל ערקובי הורתה על שחזור סופי של פסק דין משנת 1999 שאישר פסקי בוררות בסכומי עתק, זאת למרות שהתיק הפיזי בוער בארכיב המדינה לפני שנים. החלטה זו מהווה תזכורת חדה לכך שהיעלמותם הפיזית של מסמכים אינה מהווה בהכרח סוף פסוק לזכויות משפטיות, במיוחד כאשר הצדק והראיות הנסיבתיות זועקים מהשטח.
ראשיתו של ההליך בבקשה לשחזור תיקי בש"א 61900/99 וה"פ 11429/99, שעסקו באישור פסקי בוררות שניתנו לטובת המבקשים: משה אריה לזר, ויזל אברהם חיים וברייש אהרן. על פי הנטען, המשיב, יחיאל ינקוביץ, חויב לשלם למבקשים סכומים משמעותיים: 390,000 דולר ללזר, 80,000 דולר לויזל ו-84,000 דולר לברייש.
במשך שנים טענו המבקשים כי לא פעלו לגביית החוב מאחר שינקוביץ הציג מצג שווא לפיו הוא חסר כל. אלא שלאחרונה נודע להם כי המשיב זכה בעצמו בפסק דין בסכומי עתק, מה שהוביל אותם לנסות ולממש את פסקי הבוררות המקוריים. הבעיה? התיקים שנוהלו בבית המשפט כתיקי נייר לפני עידן המחשוב הושמדו כדין (בוערו) בספטמבר 2022.
המבקשים עתרו לשחזור התיק מכוח תקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים). מנגד, המשיב טען בתחילה כי הוא מסכים לשחזור "טכני" בלבד, אך בהמשך שינה את גרסתו וטען כי ההליכים ב-1999 כלל לא הסתיימו בפסק דין מאחר שהצדדים "זנחו" את התיק בשל רצונם שלא להתדיין בערכאות חילוניות.
השופטת ערקובי דחתה מכל וכל את גרסת המשיב, תוך שהיא מביעה חוסר אמון בולט בעדותו. "התקשיתי לתת אמון בגרסתו מאחר והשיב לשאלות בצורה מתחמקת… נדמה כי גרסתו של המשיב התפתחה לאורך ההליך", ציינה השופטת בפסק הדין.
התפנית המרכזית בתיק הגיעה בדמות תמלול שיחה שהוקלטה בשנת 2022 בין המשיב לבין בנימין סרולוביץ. בשיחה זו, שהתקיימה פחות משנה לפני הגשת בקשת השחזור, נשמע ינקוביץ כשהוא זוכר לפרטי פרטים את פסקי הבוררות, את הסכומים המדויקים ואף מודה כי המסמכים נמצאים אצלו "במגירה".
הסתירה בין דבריו בהקלטה לבין טענתו בבית המשפט כי "אינו זוכר" או כי "הילדים זרקו את המסמכים" הייתה בעוכריו. השופטת קבעה כי המשיב לוקה ב"זיכרון סלקטיבי" והשתמשה בתמלול כאינדיקציה חזקה לכך שפסק הדין המאשר אכן ניתן.
בנוסף, המבקשים ויזל ולזר העידו כי ראו במו עיניהם את פסק הדין המאשר במשרדו של עורך דינם דאז, עו"ד ברנד (כיום שופט מכהן). השופטת קיבלה עדויות אלו ככנות ומהימנות, בשונה מגרסתו המתפתחת של המשיב.
בניתוח משפטי מעמיק, הסתמכה השופטת ערקובי על "עניין רוזן" (רע"א 396/11) וקבעה כי תיק שבוער נחשב כתיק ש"הושמד", וכי ניתן לשחזר מסמך גם אם אין בידי הצדדים עותק פיזי ממנו, וזאת על בסיס מסכת ראייתית משכנעת.
השופטת הורתה על שחזור סופי של המסמכים הבאים:
-
פסק דין המאשר את פסקי הבוררות לטובת כלל המבקשים.
-
פסק בוררות בעניין לזר על סך 380,000 דולר (זאת למרות שעותק ממנו לא נמצא, אך סכומו הוכח באמצעות תמלול השיחה והסכם עבר עליו חתם המשיב).
-
פסקי בוררות בעניין ויזל וברייש בסך 80,000 דולר ו-84,000 דולר בהתאמה.
-
מסמכים דיוניים נוספים הכוללים את בקשת המשיב להארכת מועד ואת תגובת המבקשים.
לסיום, חייב בית המשפט את המשיב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ש"ח.
בש"ז 12738-03-23
