ניצחון בטעם חמוץ-מתוק בבני ברק: פולשים יפונו מהקרקע, אך ייפטרו מתשלום מיליוני שקלים

ניצחון בטעם חמוץ-מתוק בבני ברק: פולשים יפונו מהקרקע, אך ייפטרו מתשלום מיליוני שקלים

בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר את פסק הדין המורה על פינוי בני משפחת יהודה ממקרקעי ציבור בבני ברק לאחר עשרות שנים, אולם קיבל את הערעור בנוגע לדמי השימוש הראויים וקבע כי שתיקת המדינה במשך שלושה עשורים יצרה "רישיון חינם מכללא" המונע חיוב רטרואקטיבי בסך של כ-1.6 מיליון ש"ח.

בתום מאבק משפטי ממושך ומורכב, סוגר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פרק נוסף בסכסוך המקרקעין סביב חלקה 70 בגוש 7361 בבני ברק. פסק הדין, שניתן ביום 11 במרץ 2026 על ידי הרכב השופטים יונה אטדגי (אב"ד), עידית ברקוביץ וטל לוי-מיכאלי, מהווה תמרור אזהרה לרשויות המדינה בנוגע להתנהלות פאסיבית אל מול פלישות למקרקעי ציבור. מצד אחד, בית המשפט עמד על זכותה של המדינה להשיב לעצמה את השטח; מצד שני, הוא הטיל על המדינה את המחיר הכלכלי של מחדליה ארוכי השנים בפיקוח על נכסיה.

ראשיתו של ההליך בתביעה שהגישה מדינת ישראל נגד 12 בני משפחת יהודה בדרישה לסילוק ידם מהמקרקעין המצויים ברחוב ברוט 22 בבני ברק. המדינה טענה כי המערערים מחזיקים בשטח, המשמש למגורים ולעסקים, ללא רשות ובאופן שמהווה הסגת גבול.

מנגד, המערערים הציגו תזה היסטורית לפיה החזקתם בקרקע, החל משנת 1986, נעשתה בזכות וכדין. לטענתם, בשנת 1988 נערך "הסכם בעל-פה" עם חברת המנותא (שניהלה אז את המקרקעין עבור המדינה) ועם עיריית בני ברק, במסגרתו ויתרו המערערים על חזקה בחלקה סמוכה (חלקה 51) ובתמורה קיבלו אישור להחזיק בחלקה 70. בית משפט השלום בתל אביב דחה את הטענות הללו מכל וכל, הגדיר את המערערים כפולשים, והטיל עליהם צו פינוי וחיוב כספי כבד בסך של למעלה מ-1.6 מיליון ש"ח עבור דמי שימוש.

השופטת עידית ברקוביץ, שכתבה את עיקרי פסק הדין בערעור, אמנם לא מצאה לנכון להתערב בממצאי העובדה של הערכאה הדיונית בנוגע להיעדר הסכם מפורש, אך מתחה ביקורת משתמעת על חוסר המעש של המדינה. "החזקת המערערים במקרקעין במשך 34 שנים, במהלכן ידעה המשיבה אודות החזקה, ברם שתקה ולא דרשה את פינויים, הקנתה להם רישיון מכללא להחזיק במקרקעין", נכתב בפסק הדין.

ההכרזה המשפטית הדרמטית ביותר נוגעת לסיווג הרישיון. בית המשפט קבע כי מדובר ב"רשות חינם". לפי ההיגיון המשפטי של ההרכב, כל עוד המדינה לא מחתה ולא דרשה את הפינוי באופן רשמי עד מרץ 2020, המערערים נחשבו ל"ברי רשות חינם", ולכן לא ניתן לחייבם בדמי שימוש רטרואקטיביים. התוצאה היא ביטול גורף של החיוב הכספי בסך 1,646,360 ש"ח שהוטל עליהם בבית משפט השלום.

המערערים טענו כי מדובר בפסק דין שרירותי מצד בית משפט קמא, וכי מצבם הכלכלי והאישי – הכולל אבטלה, קשיים בריאותיים ועבר פלילי של חלקם – יהפוך את הפינוי לגזר דין של "השלכה לרחוב". המדינה, מצידה הדגישה כי מדובר במקרקעי ציבור וכי אין לתמרץ פולשים על ידי הענקת זכויות הנובעות ממחדלי אכיפה.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה בנוגע לפינוי, תוך הדגשה כי במקרקעי ציבור רשות מכללא כמעט לעולם לא תהפוך ל"רשות בלתי הדירה". עם זאת, במישור הכספי, בית המשפט יישם את ההלכה הפסוקה הקובעת כי רשות מכללא מהווה הגנה מפני דרישה לתשלום דמי שימוש עבור העבר.

בסופו של יום, הערעור התקבל בחלקו. פסק הדין קובע כי:

• הפינוי והריסת המבנים: נותרו בעינם, אולם המועד לביצועם נדחה ל-60 יום מתום "מצב החירום המיוחד" כהגדרתו בתקנות בתי המשפט.

• החיוב הכספי: בוטל לחלוטין עבור התקופה שעד הגשת התביעה (נובמבר 2020).

• הוצאות משפט: סכום ההוצאות שנפסק בערכאה הדיונית הופחת למחצית (20,000 ש"ח), ובערעור עצמו לא נפסקו הוצאות.

הכרעה זו משקפת איזון עדין: המדינה קיבלה את נכסה חזרה, אך שילמה במיליוני שקלים של דמי שימוש אבודים על "שנתה" הממושכת בשמירה על קרקעותיה. המערערים, מנגד, יצטרכו למצוא פתרון מגורים חלופי בחודשים הקרובים, אך הם עושים זאת מבלי שנטל החוב הכספי הכבד רובץ על כתפיהם.

ע"א 70123-09-24