המחוזי דחה את ערעורו של עמנואל מנור נגד מעיין פרילוק
למרות שקבע כי דבריה של פרילוק על מנור ועל חברת הפונדקאות שלו היוו "לשון הרע", ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחה את הערעור; השופטת אביגיל כהן קבעה כי עומדת לפרילוק "חובה מוסרית וחברתית" להזהיר הורים פוטנציאליים, ומתחה ביקורת על הגדרת התביעה כ"תביעת השתקה" בערכאה הדיונית.
ביום 12 במרץ 2026, פרסם בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פסק דין דרמטי המסיים (לעת עתה) מאבק משפטי ממושך ומורכב בין עמנואל מנור, לשעבר בעל מניות ומנכ"ל חברת "מנור רפואה", לבין העיתונאית ואשת התקשורת מעיין פרילוק. פסק הדין, שניתן על ידי כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא, דחה את ערעורו של מנור על החלטת בית משפט השלום, אך עשה זאת תוך שימוש בנימוקים משפטיים שונים בתכלית, המשנים את מאזן הכוחות בסוגיית חופש הביטוי והגנת הצרכן.
תחילתו של הסכסוך בהליך פונדקאות שעברה פרילוק דרך חברת "מנור רפואה" בגיאורגיה. מדובר במה שתואר בפסק הדין כסאגה עובדתית חריגה וקשה: הפונדקאית שנבחרה נעלמה למשך כעשרה ימים כשהעובר ברחמה, ולאחר שנמצאה, עברה הפלה בהמלצת רופא. פרילוק, שגילתה מאוחר יותר כי אותה פונדקאית הרה עבור זוג אחר, החליטה לא לשתוק. היא הקימה קבוצת פייסבוק ואתר אינטרנט בשם "פונדקאות – חושפים את האמת", שם פרסמה סדרת פוסטים נוקבים נגד מנור והחברה.
בתגובה, הגיש עמנואל מנור תביעת לשון הרע על סך 250,000 ₪, בטענה כי הפרסומים מייחסים לו עבירות פליליות של מרמה, זיוף והרצת מניות לפני מכירת החברה לקבוצת "דנאל". בערכאה הראשונה, בית משפט השלום דחה את תביעתו של מנור וקבע כי מדובר ב"תביעת השתקה" מובהקת שנועדה להרתיע את פרילוק מביקורת ציבורית.
בפסק הדין בערעור, השופטת כהן קיבלה את טענתו של מנור (שיוצג על ידי עו"ד גיא אופיר ועו"ד רועי בן דוד) וקבעה כי בית משפט קמא שגה בסיווג התביעה כתביעת השתקה. השופטת הדגישה כי על פי "הלכת קיבוץ ניר דוד", אחד המאפיינים המרכזיים של תביעת השתקה הוא פער כוחות משמעותי בין הצדדים.
במקרה זה, ציינה השופטת, אין פער כזה: "אין זה המקרה הקלאסי שבו תובע 'חזק' כלכלית מגיש תביעת לשון הרע נגד אדם פרטי מוחלש". פרילוק, עיתונאית אמידה המזוהה עם משפחת הבעלים של רשת KSP, היא בעלת כוח תקשורתי וכלכלי משמעותי, ולכן התביעה נגדה לא נופלת להגדרה של ניצול לרעה של המערכת המשפטית לצורך השתקה.
קביעה משמעותית נוספת של בית המשפט המחוזי הייתה כי מרבית הפרסומים של פרילוק אכן עולים כדי "לשון הרע". בניגוד לטענתה של פרילוק (שיוצגה על ידי עו"ד אסף רון), לפיה הביקורת הופנתה רק לחברה כאישיות משפטית, קבעה השופטת כי "מבחן הזיהוי האובייקטיבי" מתקיים כאן.
מכיוון ששם החברה זהה לשמו של מנור והוא היה הדמות הדומיננטית בה, הקורא הסביר מייחס לו אישית את ההאשמות על "ניפוח שווי החברה" ו"טיוח מסמכים". השופטת ציינה במיוחד את הפרסום החמישי, שבו השוותה פרילוק את פעילות החברה לזו של אליזבת הולמס (שהורשעה בהונאה בארה"ב), וקבעה כי מדובר בהאשמה חמורה במרמה שפוגעת בשמו הטוב של מנור.
למרות הקביעות לטובת מנור בעניין לשון הרע וסיווג התביעה, פרילוק ניצחה בערעור בזכות הגנת "תום הלב". השופטת כהן קבעה כי עומדת לפרילוק ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, העוסק בחובה חוקית, מוסרית או חברתית.
"היחסים בין המשיבה לבין חברי הקבוצה, זוגות פוטנציאליים שעומדים בפני החלטות הכרוכות במשאבים רבים, הטילו עליה חובה מוסרית וחברתית להתריע בפניהם", נכתב בפסק הדין. השופטת הוסיפה כי פרילוק נקטה באמצעים סבירים לבירור האמת והסתמכה על חוויותיה הקשות ועל עדויות נוספות של הורים שנפגעו. בנוסף, הוכרה הגנת הבעת הדעה על עניין ציבורי (סעיף 15(4)), שכן תחום הפונדקאות הוא נושא רגיש בעל חשיבות ציבורית רבה.
בסופו של יום, הערעור נדחה והתביעה נותרה דחויה, אך מנור הצליח לנקות את שמו מהתווית של "משתיק תביעות" וזכה לקביעה שיפוטית כי דבריה של פרילוק היו פוגעניים. בית המשפט חייב את מנור בהוצאות משפט נוספות לטובת פרילוק בסך 10,000 ₪, זאת בנוסף ל-25,000 ₪ שבהם חויב בערכאה הראשונה.
ע"א (ת"א) 17972-10-25
