הטרגדיה בנגב והגבול המשפטי: העליון קבע כי המדינה לא תפצה על מות ילדים מנפל תחמושת
למרות הקביעה כי נפל רימון הוא "דבר מסוכן" המעביר את נטל ההוכחה למדינה, השופטים פסקו כי צה"ל נקט באמצעי זהירות סבירים • השופט גרוסקופף בקריאה למחוקק: להסדיר פיצוי ללא אשם במקרים דומים
בפסק דין המהדהד את המורכבות הבלתי אפשרית שבין שגרת האימונים של צה"ל לבין ביטחון האזרחים במרחבי הנגב, דחה ביום ה-12 במרץ 2026 בית המשפט העליון את ערעורם של בני משפחת פלוני נגד מדינת ישראל. פסק הדין, שעסק בנסיבות מותם הטרגי של שני ילדים מהפזורה הבדואית, מציב תמרור אזהרה משפטי באשר לגבולות האחריות הנזיקית של המדינה במקרים של נזקי אמצעי לחימה.
תחילתו של ההליך באירוע קשה שהתרחש בערב ה-25 באפריל 2017. שני ילדים, המנוח שהיה בן 6.5 ובן דודו בן ה-11, שיחקו בנפל תחמושת מסוג קליע מטול בקוטר 40 מ"מ סמוך לביתם. במהלך המשחק, הולם אחד מהם בפטיש על הקליע, מה שהוביל לפיצוץ עז ולקפיחת חייהם של השניים. המשפחה הגישה תביעת נזיקין נגד המדינה, בטענה כי התרשלות הצבא בשמירה על שטחי האש ובניקוי הנפלים היא שהובילה לאסון.
על פסק הדין חתומים שופטי בית המשפט העליון: גילה כנפי-שטייניץ, רות רונן ועופר גרוסקופף. בייצוג המערערים עמדו עורכי הדין יוסי גוטגליק ויהודה איטן, בעוד את המדינה ייצגה עורכת הדין מלי אומיד ברגר. עו"ד יניב גביש ייצג את "ידידי בית המשפט" שהצטרפו להליך.
השאלה המשפטית המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הייתה האם יש להחיל את "חזקת דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. השופטת כנפי-שטייניץ קבעה באופן תקדימי כי בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, הנטל אכן עובר לכתפי המדינה. היא הסבירה כי נפל תחמושת הוא "דבר מסוכן" מעצם טיבו, וכי המדינה נשארת ה"ממונה" עליו גם לאחר שנורה.
"אין זה מתקבל על הדעת שהמדינה תשתמש בתוצאה של התרשלותה האפשרית כהגנה," כתבה השופטת, והדגישה כי המדינה היא בעלת הגישה הטובה ביותר למידע על אודות התחמושת והסריקות שבוצעו.
למרות העברת הנטל, השופטים קבעו פה אחד כי המדינה הצליחה להוכיח שלא התרשלה. המדינה הציגה את "הוראה 5.2" של צה"ל, המסדירה סריקות נקודתיות אחרי כל אימון וסריקות רבעוניות מקיפות בשטחי האש. העד המרכזי, רס"ן במיל' רמי ספיר, העיד כי נהלים אלו יושמו בפועל וכי הוצגו דוחות סריקה המעידים על איתור וסילוק אמל"ח בשגרה.
השופטת רות רונן העמיקה בניתוח הכלכלי (נוסחת הנד) וקבעה כי דרישה לניקוי "הרמטי" של מיליוני דונמים של שטחי אש היא בלתי ישימה. עלות של ניקוי כזה נאמדת במיליארדי שקלים ותוביל להשבתה מוחלטת של אימוני צה"ל.
כמו כן, השופטים דחו את הדרישה לגדר את שטחי האש בנגב. השופטת כנפי-שטייניץ ציינה כי גידור כזה יפגע אנושות בערכי טבע, ישבש מסלולי טיול ויפגע בזכות הציבור ליהנות מהמרחב הפתוח. "האינטרס הציבורי בשמירה על הנגב כמרחב פתוח גובר על התועלת השולית שבגידור," קבעה.
בפסקת סיום מרתקת, התייחס השופט עופר גרוסקופף לפער שבין הדין הקיים לצדק החלוקתי. הוא ציין כי התוצאה לפיה הנזק נשאר אצל הניזוק האקראי היא "אינה ראויה" כאשר מדובר בפעילות של המדינה המשרתת את כלל הציבור.
גרוסקופף קרא למדינה לשקול הסדר חקיקתי של "אחריות ללא אשם", בדומה לחוק ביטוח נפגעי חיסון, כדי לפצות קורבנות של "נזקי נלווה" של פעילות ביטחונית גם ללא הוכחת רשלנות. לדבריו, במצב המשפטי הנוכחי, כל עוד לא הוכח אשם של המדינה, ידיו של בית המשפט כבולות.
הערעור נדחה ללא צו להוצאות, תוך שבית המשפט מביע תנחומים עמוקים למשפחות על אובדן חיי הילדים בנסיבות כה קשות.
ע"א 8783/23
