העליון מסרב לסלק על הסף תביעת פיצויים בגין הסגת גבול נגד פעיל ציבור

העליון מסרב לסלק על הסף תביעת פיצויים בגין הסגת גבול נגד פעיל ציבור

השופט יחיאל כשר דחה את בקשת רשות הערעור של הפעיל אריק דרובוט, שביקש לבטל תביעה שהגישו נגדו חברות נדל"ן בטענה שמדובר ב"תביעת השתקה" (SLAPP). פסיקת העליון מבהירה: למרות ההכרה בדוקטרינת ההשתקה גם בתביעות הסגת גבול, היא אינה מהווה "כרטיס יציאה" אוטומטי מהליך משפטי ללא בירור עובדתי מעמיק.

המאבק המשפטי בין ענקיות הנדל"ן לבין פעילי סביבה וציבור עלה השבוע מדרגה, עם החלטתו של בית המשפט העליון. במוקד הדיון עמדה השאלה האם ניתן להגדיר תביעה בגין הסגת גבול כ"תביעת השתקה" (SLAPP – Strategic Lawsuits Against Public Participation) והאם הגדרה כזו מחייבת את מחיקת התביעה כבר בשלבים המקדמיים, מבלי לשמוע ראיות.

ביום 18 במרץ 2026, דחה כבוד השופט יחיאל כשר את בקשת רשות הערעור שהגיש אריק דרובוט נגד חברות הנדל"ן "כלל נכסי נדל"ן נשר מרכז", "אפריקה ישראל מגורים" ו"שיכון ובינוי נדל"ן". בכך, אימץ העליון את גישת הערכאות הקודמות, לפיה לא ניתן להכריע בטענת "השתקה" כלאחר יד.

הפרשה החלה במאי 2024, בשטח מפעל המלט ההיסטורי "נשר" בעיר נשר, שם מתוכנן פרויקט מגורים ומסחר רחב היקף. על פי כתב התביעה, דרובוט ופעילים נוספים נכנסו למקרקעין בזמן שבוצעו בו עבודות לכריתת עצים, וזאת למרות שהשטח היה מגודר ומוצבים בו שלטי איסור כניסה. המשיבות טענו כי הפעילים סירבו להתפנות גם לאחר התערבות משטרתית, גרמו נזק לרכוש והטרידו את צוותי העבודה.

בתגובה לכך, הגישו החברות תביעה לבית משפט השלום בחיפה, בה דרשו צו מניעה קבוע נגד כניסת הפעילים ופיצוי כספי בסך 70,000 ש"ח. דרובוט, המיוצג על ידי עו"ד אלי בן ארי ועו"ד אורטל סנקר, לא נותר חייב והגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, מדובר בתביעת השתקה מובהקת שנועדה להרתיע את הציבור מלבקר את המחדלים הסביבתיים בפרויקט. הוא ציין כי בזכות הסיור שערכו התגלה כי כריתת העצים נעשתה לכאורה שלא כדין, מה שהוביל לעצירת העבודות על ידי פקיד היערות.

דרובוט ביסס את הגנתו על פסק הדין התקדימי בעניין וקנין נ' קיבוץ ניר דוד, שניתן בינואר 2025. שם נקבעו קריטריונים לזיהוי תביעות השתקה, המאופיינות בפערי כוחות עצומים בין תובע חזק (חברה כלכלית) לנתבע חלש (פעיל חברתי), ובמטרה להשתיק שיח ציבורי לגיטימי.

המשיבות, מנגד, טענו כי דוקטרינת ה-SLAPP רלוונטית לתביעות לשון הרע בלבד, ולא לתביעות שעניינן הגנה על זכויות קנייניות והסגת גבול. הן הדגישו כי סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שאין להעניקו במקרה זה.

השופט כשר הבהיר בהחלטתו שתי נקודות עקרוניות החורגות מגבולות התיק הספציפי:

1. הרחבת הדוקטרינה: השופט קבע כי אין מקום לקבוע באופן קטגורי שתביעת השתקה מוגבלת רק לחוק איסור לשון הרע. הוא ציטט את דברי השופט סולברג לפיהם ניסיונות השתקה יכולים להתבצע גם באמצעות מקורות דין אחרים, ובכלל זה תביעות בגין הסגת גבול.

2. סטנדרט הסילוק על הסף: למרות ההבנה לטיעוני הנתבע, השופט כשר סירב לרכך את התנאים למחיקת תביעה על הסף. הוא הסביר כי גם כאשר נטענת טענת השתקה, על בית המשפט לנהוג במשנה זהירות ולא לחרוץ את גורל התביעה לפני שהעובדות התבררו.

השופט כשר פירט את שלוש האפשרויות העומדות בפני שופט הנתקל בטענת SLAPP: מחיקה מיידית (במקרים מובהקים), דחיית הטענה (כשהיא חסרת שחר), או "אפשרות הביניים" – בירור עובדתי במסגרת ההליך העיקרי. במקרה של דרובוט, נקבע כי מדובר באפשרות השלישית: נדרש בירור מעמיק בשאלות כמו היקף הזכויות הקנייניות של החברות בשטח והאם אכן מדובר בשטח ציבורי פתוח כפי שנטען.

החלטת העליון ב"גלגול שלישי" מהווה תזכורת לכך שבית המשפט אינו ממהר לסגור את שעריו בפני תובעים, גם כשאלו חברות ענק. יחד עם זאת, השופט כשר רמז כי לערכאה הדיונית (בית משפט השלום) יש שיקול דעת רחב להקדים את הדיון בהיבטים העובדתיים של טענת ההשתקה, כדי למנוע את "אפקט הצינון" ואת עצם ניהול ההליך המתיש.

"עיקר ה'רע' שהטענה באה למנוע", כתב השופט כשר, "הוא עצם ניהול ההליך והחשש שהנתבע יעדיף להסכים בו 'ישתתק' כדי להימנע מניהולו". אף על פי כן, הוא קבע כי במקרה הנוכחי לא נפל פגם בהחלטות הקודמות המצדיק התערבות חריגה.

בסופו של יום, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות (מכיוון שלא נתבקשה תגובה), והתיק יחזור לבית משפט השלום להמשך בירור עובדתי מלא. עבור הפעילים הסביבתיים, מדובר בשיעור חשוב: טענת "תביעת השתקה" היא נשק משפטי חזק, אך כזה הדורש הוכחות מוצקות בשדה הראיות ולא רק הצהרות מקדמיות.

רע"א 25857-11-25