הגדר שמפרידה בין התושבים לחברות במושב: ביהמ"ש דחה את תביעת בני הזוג עשוש נגד מושב זמרת
פסק דין חדש של בית משפט השלום באשדוד קובע: חיובי הסכם פשרה הם "חיובים שלובים" – התובעים לא יוכלו לדרוש את אכיפת חלקה של האגודה השיתופית בקבלתם כחברים, כל עוד לא יפנו פלישה לשטחים ציבוריים שהתגלתה במשקם.
סכסוך משפטי רב-שנים בין בני זוג לבין האגודה השיתופית של מושב זמרת הגיע לסיומו (לפחות בערכאה זו) בפסק דין נחרץ שניתן ביום 22 במרץ 2026. כבוד השופט יהודה ליבליין, מבית משפט השלום באשדוד, דחה את תביעתם של ימימה ואורי עשוש, שביקשו לאכוף על המושב את קבלתם כחברים מן המניין ואת חיבור משקם לרשת המים, זאת לאחר שקבע כי הם עצמם לא עמדו בהתחייבויותיהם לסלק פלישה לשטחים ציבוריים.
תחילתו של הסיפור בשנת 2006, אז רכשו בני הזוג עשוש את הזכויות במשק 63 במושב זמרת. למרות היותם ילידי המושב, האגודה השיתופית סירבה לאורך השנים לקבלם כחברים, בטענה כי המשק שרכשו חורג מגבולותיו ופולש לשטחים ציבוריים. לאחר סדרת הליכים משפטיים קודמים, חתמו הצדדים בשנת 2012 על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
על פי אותו הסכם, האגודה התחייבה לפעול לקבלתם של בני הזוג כחברים "לכל דבר ועניין", בעוד שבני הזוג התחייבו כי ככל שיתברר במדידה שהם פולשים לשטח ציבורי – השטח יפונה על ידם. אלא שמאז ועד היום, המחלוקת נותרה בעינה: בני הזוג טענו כי המושב מתחמק מחובתו לקבלם, בעוד המושב טען כי בני הזוג מסרבים להרוס גדר וחצר הפולשות לשטח הציבורי.
במהלך ניהול ההליך הנוכחי, שבו יוצגו התובעים על ידי עו"ד שפורן והנתבעת (האגודה השיתופית זמרת) על ידי עו"ד מוניץ, מינה בית המשפט את השמאי והמודד טובי פרי כמומחה מטעם בית המשפט. ממצאיו של המומחה היו חד-משמעיים: קיימת חריגה של חצר מוקפת קיר בנוי מגבול המשק אל תחום הדרך הציבורית בשטח של כ-87.27 מ"ר. בנוסף, נמצאה פלישה חלקית של שביל הגישה למשק לשטח השייך לבית הכנסת הסמוך.
השופט ליבליין אף ערך ביקור אישי במקום בתחילת חודש מרץ 2026, והתרשם במו עיניו כי הגדר התוחמת את חלקת התובעים בולטת באופן ניכר ביחס לחלקות השכנות ופולשת לתחום הכביש.
השאלה המשפטית המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הייתה האם מדובר ב"חיובים שלובים" – כלומר, האם חובת המושב לקבל את בני הזוג כחברים מותנית בכך שהם יפנו תחילה את השטחים הפלושים. השופט ליבליין דחה את פרשנותם של בני הזוג עשוש, שביקשו להפריד בין החיובים.
בפסק הדין נקבע כי תכליתו של הסכם הפשרה הייתה להביא ל"קץ הסכסוך", וכי דרישת התובעים לאכיפה בעוד הם עצמם אינם מקיימים את חלקם לוקה בחוסר תום לב. "פרשנותם של עשוש… איננה יכולה להתקבל, היות שמשמעותה… היא שלאחר קבלתם לאגודה כחברים, תאלץ האגודה לפתוח בהליך משפטי חדש לאכיפת פינוי השטחים הציבוריים", נכתב בפסק הדין.
לצד דחיית התביעה, השופט מתח ביקורת גם על התנהלות האגודה השיתופית. המושב ניסה לטעון כי על בני הזוג לעבור מבחני אבחון במכון "פילת" וועדות קבלה כתנאי לחברות. השופט קבע כי לדרישות אלו אין כל אחיזה בהסכם הפשרה המקורי או בתקנון האגודה כפי שהיה תקף במועד הגשת הבקשה המקורית.
השופט הדגיש כי מאחר ובני הזוג הם תושבי המושב מזה עשרות שנים, עמידת האגודה על מבחני התאמה כעת היא דרישה ש"קהתה עד מאוד" וגובלת אף היא בחוסר תום לב. עם זאת, בסופו של יום, המכשול המרכזי נותר פינוי הפלישה הפיזית לשטח הציבורי.
בסיכומו של עניין, התביעה נדחתה במלואה. השופט ליבליין קבע כי כל עוד לא יתאימו בני הזוג עשוש את גבולות המשק למדידות המומחה, האגודה אינה מחויבת לקבלם כחברים או לחבר את חלקה ב' של המשק למים. בית המשפט הטיל על בני הזוג עשוש לשלם לאגודה שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ש"ח.
פסק הדין מהווה תזכורת משמעותית לכך שהסכמי פשרה במושבים הם "פרויקט משותף", וכי צד המבקש סעד מן היושר חייב להוכיח כי הוא עצמו עומד בכתובים ביושר ובהגינות.
ת"א 38117-03-23
