משלמים על "העסקה המשפחתית": בית המשפט חייב הורים לשלם כמיליון ש"ח בגין הפרת חוזה מכר שערך בנם

משלמים על "העסקה המשפחתית": בית המשפט חייב הורים לשלם כמיליון ש"ח בגין הפרת חוזה מכר שערך בנם

פסק דין נוקב של בית משפט השלום בירושלים דחה את ניסיונותיהם של רוכשי נכס להתנער מאחריותם החוזית בטענה כי "הבן העורך-דין" הוא הרוח החיה מאחורי העסקה; השופט דמביץ קבע: חתימה על הסכם מחייבת, ותשלומים חלקיים לאורך השנים מנעו את התיישנות התביעה.

ביום 19 במרץ 2026 , ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין רחב יריעה המסיים סאגה משפטית וחשבונאית שנמשכה למעלה מעשור. כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ קיבל באופן נרחב את תביעתם של לורנס, שרה ולירן גנסטיל, אשר מכרו את זכויותיהם בנכס במבשרת ציון בשנת 2013, אך גילו כי חלק ניכר מהתמורה מעולם לא הועבר אליהם כנדרש.

ראשיתו של הסיפור באוקטובר 2013, אז נחתם הסכם למכירת נכס ברחוב הזית 1 במבשרת ציון תמורת שני מיליון ש"ח. את העסקה ערך וייצג עו"ד דורון אוחיון, בנם של הנתבעים (יצחק וסוזן אוחיון). על פי תנאי ההסכם, עיקר התמורה נועד לסילוק שתי משכנתאות שרבצו על נכסי המוכרים: אחת על הנכס הנמכר ואחת על בית מגוריהם הפרטי.

למרות שהזכויות בנכס הועברו על שם ההורים-הנתבעים ואף נמכרו בהמשך לקרובי משפחה אחרים, התברר כי התחייבויות התשלום הופרו ברגל גסה. בעוד המשכנתא על הנכס הנמכר סולקה ברובה, המשכנתא על בית המגורים של המוכרים נותרה פתוחה, ותשלומים בגינה בוצעו ב"טפטופים" לאורך שנים.

קו ההגנה של הנתבעים, יצחק וסוזן אוחיון, התמקד בניסיון להרחיק את עצמם מהעסקה. הם טענו כי לא היו חלק מהמשא ומתן, לא ידעו על תנאי ההסכם, וכי כל האחריות מוטלת על בנם, דורון, שפעל עבורם. הנתבעת אף הגדילה לעשות וטענה כי מעורבותם הסתכמה אך ורק בנטילת הלוואה.

השופט דמביץ לא התרשם מגרסה זו, אותה הגדיר כ"חסרת היגיון ואחיזה במציאות". בפסק הדין נקבע כי מאחר שהנתבעים חתמו על ההסכם (האב בעצמו והאם באמצעות ייפוי כוח שנתנה לבנה), הם חבים במלוא ההתחייבויות. בית המשפט הדגיש כי לא ניתן להחזיק בנכס מקרקעין שנרשם על שמך ובמקביל לטעון שאינך צד לעסקה. השופט אף הסתמך על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, הקובע כי טענה נגד מסמך בכתב יש להוכיח במסמך בכתב – דבר שהנתבעים לא עשו.

אחת השאלות המורכבות בהליך הייתה שאלת ההתיישנות, בהתחשב בכך שהעסקה נחתמה ב-2013 והתביעה הוגשה רק בסוף 2022. הנתבעים טענו כי עילת התביעה התיישנה מזמן.

כאן נכנס לתמונה ניתוח משפטי מדוקדק של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. השופט מצא כי דורון אוחיון, שפעל כשלוחם של הוריו, המשיך לבצע הפקדות לחשבון המשכנתא של המוכרים עד לשנת 2019. בית המשפט קבע כי תשלומים אלו הם בגדר "ביצוע מקצת הזכות", מעשה המאפס את מרוץ ההתיישנות ומתחיל אותו מחדש מיום התשלום האחרון. בכך, נדחתה טענת ההתיישנות והדרך לקבלת התביעה נסללה.

הנתבעים ניסו לקזז מהחוב סכומים בגין חריגות בנייה נטענות בנכס. אולם, השופט מתח ביקורת חריפה על כך שטענת הקיזוז לא כומתה ולא הוכחה. חוות דעת של מודד שהוגשה מטעם ההגנה התבררה כלא רלוונטית לחלוטין, שכן היא עסקה בפלישות של שכנים ולא בחריגות בנייה של המוכרים. השופט דחה את טענת הקיזוז מכל וכל, תוך שהוא מצטט הלכות של בית המשפט העליון המחייבות פירוט ברור של טענת קיזוז, ממש כפי שמנסחים כתב תביעה.

בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה (כתשע שנים), בחר השופט דמביץ במנגנון שערוך הוגן. הוא קבע כי על חלק מהחוב יתווספו הפרשי הצמדה בלבד עד למועד הגשת התביעה, ורק מאותו מועד תתווסף ריבית חוקית.

בסיכומו של דבר, הנתבעים חויבו לשלם לתובעים סך של 989,429 ש"ח. סכום זה כולל:

• יתרת חוב בגין המשכנתאות והתמורה החוזית.

• פיצוי מוסכם בסך 200,000 ש"ח בגין הפרה יסודית של ההסכם.

• שכר טרחת עורך דין בסך 55,643 ש"ח.

• החזר אגרות משפט בסך 8,784 ש"ח.

בנוסף, הנתבעים חויבו לשלם ישירות לקופת בית המשפט את יתרת אגרת המשפט שלא שולמה בשל פטור חלקי שניתן לתובעים בעבר.

את התובעים ייצג בהליך עו"ד רפאל מכתבי, ואת הנתבעים ייצגו עורכי הדין ירון רבינוביץ' ויוסף סויסה.

ת"א 60948-12-22