נדחתה תביעת ענק על קרקעות בירושלים בשל התיישנות ושיהוי
בית המשפט קבע כי למרות טענות לזיוף מסמכים היסטוריים, התובעת לא הוכיחה זיקה ישירה לקרקע; השופטת מרים אילני מתחה ביקורת על השיהוי הקיצוני בהגשת התובענה, שהוגשה שנים לאחר שהנתבעת רכשה את הזכויות תמורת עשרות מיליוני שקלים.
ביום 19 במרץ 2026 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי כבוד השופטת מרים אילני, אשר שם סוף לסכסוך מקרקעין מורכב וממושך הנוגע ל-12 דונם בשכונת בית ג'אלה בירושלים. התביעה, שהוגשה על ידי ויקטוריה כפאתי נגד חברת "בוני מורדות ירושלים בע"מ", נדחתה על כל סעיפיה. את התובעת ייצגו עוה"ד סני חורי, יונתן כותאב, מאהר חנא ואסמאר ויסאם, בעוד שאת הנתבעת ייצגה עו"ד טלי כהן אומן.
הפרשה החלה סביב מקרקעין לא מוסדרים הרשומים בפנקס השטרות, אשר נרשמו ב"רישום ראשון" עוד בשנת 1997 על שמו של אדם בשם ג'ורג' (חורחה) אברהים כפאתי פרח. התובעת טענה כי הקרקע הייתה שייכת במקור לאביה, עיסא סולימאן כפאתי, וכי חורחה ניצל את העובדה ששם סבו זהה לשם אביה כדי להשתלט על הקרקע במרמה.
במרכז הטיעון המשפטי עמדה הטענה כי צו ירושה משנת 1987 (צו 76/87), ששימש בסיס לרישום המקרקעין, הוא מסמך מזויף. התובעת אף זימנה לעדות את נציג בית הדין של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שהעיד כי מספר הצו האמור שייך בכלל לאדם אחר וכי לא הונפק צו כזה לאדם בשם עיסא סולימאן כפאתי.
למרות הטענות הכבדות על זיוף, השופטת אילני קבעה כי התביעה התיישנה. מאחר שמדובר במקרקעין לא מוסדרים, תקופת ההתיישנות היא 15 שנים. הרישום בוצע ב-1997, ולכן תקופת ההתיישנות הסתיימה כבר בשנת 2012. בית המשפט דחה את טענת "הגילוי המאוחר", וקבע כי המרשם הוא פומבי ופתוח לעיון הציבור, וכי התובעת יכלה לגלות את המצב הרישומי אילו פעלה בשקידה סבירה.
מעבר להתיישנות, עלה קושי ראייתי משמעותי בזיהוי הבעלים. התברר כי במשפחת כפאתי המורחבת קיימים לפחות שני אנשים בשם "עיסא סולימאן כפאתי". התובעת לא הצליחה להוכיח כי הקרקע הספציפית הזו הייתה שייכת דווקא לאביה ולא לסבו של חורחה. העדויות שהביאה התובעת, כולל אלו של בני משפחה שעזבו את הארץ בגיל צעיר, הוגדרו על ידי בית המשפט כ"עדות מפי השמועה" ולא ניתן להן משקל.
אחד הנדבכים המרכזיים בפסק הדין עסק בדוקטרינת השיהוי. הנתבעת רכשה את הזכויות בקרקע בשנת 2016 מחברת "גילו בגילה" תמורת סכום עתק של כ-69 מיליון ש"ח. השופטת ציינה כי כבר בשנת 2016 התובעת ידעה שישנה "בעיה" עם הקרקע והגישה תביעה לביטול ייפויי כוח, אך בחרה למחוק אותה ולא לפעול להוצאת צו מניעה שימנע את העברת הזכויות.
השיהוי מצד התובעת בין השנים 2016 ל-2019 אפשר את השלמת העסקה ותשלום היתרה בסך של למעלה מ-62 מיליון ש"ח על ידי הנתבעת. בית המשפט קבע כי מצבה של הנתבעת הורע באופן קיצוני בשל השיהוי הזה, שכן לו הייתה התובעת פועלת בזמן, הנזק הכספי העצום היה נמנע.
השופטת אילני קבעה כי הרישום בפנקס השטרות מהווה "ראיה לכאורה" לתוכנו, והתובעת לא עמדה בנטל הכבד להפריכו. גם הטענה לגבי זיוף צו הירושה לא הועילה, שכן נקבע כי אין בכך כדי להוכיח שהבעלות המקורית שייכת לאבי התובעת.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה והתובעת חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ש"ח.
ת"א 67057-01-22
