בית המשפט העליון הכריע: מס של 25% על דיבידנדים לעובדים גם ב"מפעלים מוטבים"
בפסק דין שהתקבל בערעור פקיד שומה רחובות נגד חברת קונדויט בע"מ, קבע השופט דוד מינץ כי סעיף 102 לפקודת מס הכנסה מהווה "הסדר ספציפי ושלם" הגובר על הטבות חוק העידוד. בכך בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי שאישרה שיעורי מס מופחתים לעובדי הייטק על רווחי הדיבידנד שלהם.
בתאריך ה-19 במרץ 2026 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין דרמטי הקובע את גבולות המיסוי על תגמול הוני לעובדים בישראל. הרכב השופטים, בראשות כבוד השופט דוד מינץ ובהשתתפות השופטת יעל וילנר והשופט אלכס שטיין, קיבל פה אחד את ערעורו של פקיד שומה רחובות וקבע כי עובדים המקבלים דיבידנדים מכוח מניות המוחזקות בנאמנות יחויבו במס בשיעור של 25%, ולא בשיעורי המס המופחתים הקבועים בחוק לעידוד השקעות הון.
הסוגיה המשפטית שעמדה במוקד הדיון נגעה ליחס שבין שני דברי חקיקה: סעיף 102 לפקודת מס הכנסה, המסדיר את מיסוי הקצאת המניות לעובדים, לבין החוק לעידוד השקעות הון, המעניק הטבות מס למפעלים התורמים לצמיחה הכלכלית. המחלוקת התעוררה בעקבות חלוקת דיבידנדים משמעותית שביצעה חברת קונדויט בע"מ בשנים 2015 ו-2016, במהלכן חולקו עשרות מיליוני שקלים לעובדים שמניותיהם הוחזקו בידי נאמן במסגרת "מסלול רווח הון".
החברה, שיוצגה על ידי עורכי הדין עמיחי פרי ושלומי רגב, טענה כי מאחר שהיא מוגדרת כ"מפעל מוטב" או "מפעל מועדף", יש להחיל על הדיבידנדים המחולקים לעובדיה את שיעורי המס המופחתים של 15% או 20%. מנגד, פקיד שומה רחובות, שיוצג על ידי עורך הדין יורם הירשברג, עמד על כך שסעיף 102 קובע שיעור מס קבוע ואחיד של 25% לכל מימוש במסלול רווח הון, ללא קשר לזהות החברה המחלקת.
בפסק הדין המרכזי, ניתח השופט דוד מינץ את המהות הכלכלית של חלוקת הדיבידנד. הוא דחה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה סעיף 102 "שותק" בעניין הדיבידנדים, וקבע כי חלוקת דיבידנד מהווה למעשה "מימוש" של חלק משווי המניה. השופט מינץ השתמש בדימוי של סעיף 102 כ"קופסה סגורה" המוחזקת אצל הנאמן: כל ערך כלכלי שיוצא מהקופסה לידי העובד – בין אם מדובר במכירת המניה ובין אם בקבלת דיבידנד – נחשב לאירוע מס המחויב בשיעור הקבוע בסעיף.
אחד הנימוקים המרכזיים להכרעה היה עיקרון "הניטרליות המיסויית". השופט הסביר כי קבלת עמדת החברה הייתה יוצרת עיוות, שכן חברה הייתה יכולה להעדיף חלוקת דיבידנדים (במס מופחת של 15%) על פני צבירת רווחים והעלאת ערך המניה (שתמוסה ב-25% בעת המכירה). "תוצאת המס צריכה להיגזר מהמהות הכלכלית ולא ממשתנים הנתונים לשליטתו של הנישום", הדגיש השופט.
בנוסף, בית המשפט העליון עמד על השוני בתכליות החוקים. בעוד שחוק העידוד נועד למשוך הון חיצוני והשקעות לישראל, סעיף 102 נועד לחזק את הקשר וההזדהות של העובד עם מקום עבודתו. השופט ציין כי העובד אינו "משקיע" שסיכן את הונו בחברה, אלא מקבל תגמול על עבודתו, ולכן אין הצדקה להעניק לו את הטבת המס המיועדת למשקיעים חיצוניים.
פסק הדין התייחס גם לטענות בדבר שינוי עמדה של רשות המיסים לאורך השנים. השופט מינץ הבהיר כי גם אם הרשות טעתה בעבר או הציגה עמדה שונה בחוזרים פנימיים, חובתה העליונה היא לגבות "מס אמת" ולתקן טעויות כדי להבטיח שוויון בין כלל הנישומים.
לסיכום, בית המשפט העליון קבע כי השומות שהוציא פקיד השומה לקונדויט יעמדו על כנן, והחברה חויבה בתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח. הכרעה זו מהווה סוף פסוק לוויכוח ארוך שנים בעולם המיסוי וההייטק, ומבהירה כי בכל הנוגע להקצאת מניות לעובדים, הוראות סעיף 102 הן המילה האחרונה.
ע"א 4077/23
